צור קשר
ספריית מאמרים >> קונפליקט >> סכסוכים בין תרבותיים

סכסוכים בין תרבותיים

מישל לה ברון

גישור, פיתרון קונפליקטים ומציאות רב תרבותית:
המאמר עוסק בפיתרון סכסוכים בין תרבותיים ומתייחס לשונות הרחבה בין הקבוצות הרבות בעיקר בצפון אמריקה בה יש קווים ברורים לטענת המחבר של מעמדות סוציואקונומים, זהויות אתניות ושוני בתרבויות.
המחבר מבחין בין אלו החברים באחת או יותר מהקבוצות הדומיננטיות, הם בעלי הפריבילגיה לעומת אלה שאינם בעלי פריבילגיה וקרוב לודאי שיתקלו בחייהם במצבים בעייתים יותר.
הטיעון של המחבר: הדיון בנושא של פיתרון סכסוכים קהילתיים בקנדה ובארה'ב, בהן יש המון תרבויות שונות, חייב לכלול דו שיח של כוח, סטטוס סוציואקונומי ויחסים פנים וחוץ קבוצתיים.
החשיבות של לקיחת סטטוס וכוח בחשבון בעת שדנים, מודגם ע'י המחבר דרך חקירת המונח 'רב תרבותי'. לטענת המחבר, נראה המושג בתחילה כמתייחס לדו קיום שליו ופרודוקטיבי של המוני האנשים, שמצאו עצמם חיים ביחד בצפון אמריקה אולם, בפועל, המונח 'רב תרבותי' הינו תוית, שמשתמשים בה יותר מידי לתיאור קבוצות מיעוט או לתיאור אלו ששונים. קנדים ממוצא אנגלי למשל, משתמשים במונח הזה לתאר אחרים, בין אם מדובר במהגרים חדשים או חברים בקבוצות מיעוט שונות שמשפחותיהם חיים בקנדה דורות רבים. המונח 'רב תרבותי' הפך אם כן, לקשר בין אלו שהם חלק מהתרבות השלטת/דומיננטית לבין אלו שלא שייכים לתרבות השלטת, בין אלו שיש להם שורשים של מהגרים לבין אלו שאין להם. זו למעשה, דרך לסמן חלוקת כוח בחברה, דרך להכליל קבוצות רבות עם שוני משמעותי בתוכן ובינהם.
עם זאת, הנושא של יחסים בין קבוצתיים לא חייב להיות מוצג כמאבק של כוח, סטטוס או קוים סוציואקונומים בלבד. מחקרים בקנדה ובארה'ב מראים שקבוצות המיעוט עצמן מכילות בתוכן דעות קדומות שליליות חזקות אחת כלפי השניה.
הממצאים של פרויקט רב תרבותי לפיתרון סכסוכים, שהתבצע באוניברסיטת ויקטוריה בין השנים 1991-1995 תואמים את הדברים הבאים, הלקוחים מהועידה הבינ'ל של נוצרים ויהודים משנת 1994: אכן, למרות התחושה החדה של קורבנות, האמת היא שסביר להניח כי מיעוטים יסכימו יותר מהרוב לסטריאוטיפים שליליים על מיעוטים אחרים.
הממצאים בפרויקט הרב תרבותי הנ'ל כוללים ראיות על סטריאוטיפים שליליים וקונפליקטים משמעותיים, בין קבוצתיים, בין חברים של מספר קבוצות שונות בקולומביה הבריטית. הנושאים מגוונים: סכסוכים על מקורות [כמו הסכסוך על הדיג שהתעורר בין חברי הקהילה הויאטנמית לבין האנגלים על האי ונקובר], סכסוכים על גישה לשירותים והזדמנויות [כמו הטענה שמעלים הקנדים שהמהגרים לוקחים להם את מקומות העבודה], סכסוכים כלכליים ועוד.
הבעיה של דעות קדומות בין קבוצות המיעוט השונות לבין עצמן, שונה מזו שנוצרת בין חברי קבוצות המיעוט לבין חברי קבוצות הרוב. קבוצות מיעוט אתניות בד'כ לא מחזיקות בכוח ולכן לא יכולות ליצור ולשמור על מבנה כוח בלתי שווה כדי לתמוך בשליטה שלהן ולאכוף את השונות שלהן.

לסיכום:

גם הקונפליקט מיעוט-מיעוט וגם הקונפליקט מיעוט-רוב, חשובים כתורמים לסביבה שיש בה רמה גבוהה של קונפליקט חברתי בלתי פתור.
לקונפליקט החברתי הנ'ל יש לגשת בדרך מסוימת. הדרך יכולה לכלול פיתרון סכסוכים וגישור אולם, זה לא מספיק לכשעצמו. יש צורך בעבודה רבה בכדי לנטרל את טבע האדם, היוצר הפליה וכדי להעלים את ההנחות השליליות של קבוצות אתניות שונות האחת כלפי השניה. העבודה הזו צריכה להעשות דרך הבנה ועירנות למחקרים עכשווים ותאוריות על יחסים בין קבוצתיים ופתרון סכסוכים.
נקודת המבט האקדמית ונקודת המבט המעשית חשובות לצורך פיתוח תהליכים לפתרון קונפליקטים בקהילות השונות. הפרויקט הרב תרבותי הניב מספר המלצות למניעת קונפליקטים בין קבוצתיים בקולומביה הבריטית. אחת מההצעות המוסכמות היתה - צורך בחינוך. חינוך, עפ'י מחקרים, חיוני ליצירת העירנות של הקהל הרחב לתרומה החיובית שתורמים המהגרים וחברי קבוצות המיעוט לחברה. חינוך חשוב גם ליחידים עצמם ששייכים לקבוצות המיעוט וצריכים להפוך לחלק מהחברה הקנדית [עזרה בלימוד השפה האנגלית ונתינת כלים שיעזרו להם להתמודד בסביבה רגישה מבחינה תרבותית]. חשוב גם לאמן בעלי מקצוע שבאים במגע עם האוכלוסיה [עו'ס, פסיכולוגים, עו'ד ומגשרים] בשימוש בכלים של תקשורת רב תרבותית. כמו כן, היתה הסכמה כי השירותים לפתרון סכסוכים צריכים להיות מסופקים ע'י הקהילה. יש חשיבות רבה לעירוב ולשילוב של חברים בקהילת המהגרים בתפקידים של סיוע לקהילה שכן זה יוצר יותר אמינות וגישה נוחה לקהילה ולרגישויות שבה. הוכח, כי שירות כזה, רצוי שיסופק במספר שפות כדי לאפשר מקסימום גישה לאוכלוסיה. כמו כן, חשוב לתת את הדעת לצורך בהדרכת קבוצות מומחים שונות בשטחים כמו, בריאות הגוף והנפש, חוק וחינוך.
לסיכום: חברי קהילה, שהאנשים בוטחים בהם, יכולים לספק שירותים עם רגישות גבוהה יותר לתרבות.

קונפליקט ותרבות:

גישור במשפחה ובקהילה ותוכניות לפיתרון סכסוכים נוסדו בצפון אמריקה ורבות מהן נאבקו לביסוס רגישות תרבותית.
עפ'י הפרויקט הרב תרבותי, אחד מהקונפליקטים שפחות מתיחסים אליהם ופחות מבינים אותם הוא הקונפליקט בין יחידים מקבוצות מיעוט אתני לבין נציגים של מוסדות. מוסדות במקרה זה כוללים את כל האירגונים החל מבנקים, בתי ספר, מחלקות של הממשלה ברשות המקומית והפדרלית, המישטרה, ועדי עובדים וכדומה. קונפליקט בין יחיד לבין מוסד מסובך בשל בעיות שפה וציפיות שונות, המבוססות על השוני במבנה הממשלה ושאר אירגונים בין קנדה לבין ארצות זרות, מהן באים המגרים.
אחד הממצאים של הפרויקט הרב תרבותי היה הדגש על העובדה שלא ניתן לטפל בקונפליקט באופן ממשי בלי להתחשב בתרבות. קונפליקט הוא התנהגות תרבותית, שמושפעת מעמדות לגבי השאלה איך להאבק, הקונפליקט הוא פעילות חברתית, שמנחה את היחיד איפה ואיך להסלים ויכוח ולהעבירו לפורום פומבי ומעורבים בה זכויות ותויות [מרי 1987]. צדדים לסכסוך פועלים בתוך מערכת של משמעויות ורק דרך בחינת המערכת הזו אנו יכולים להתחיל להכליל גישות מועילות לטיפול בקונפליקט. הפרק הזה יעסוק בזיהוי מספר מסגרות עבודה תאורטיות להבנת הקשר התרבותי. נדון במחקרים מצפון אמריקה, מקסיקו, ונקובר, קולומביה ועוד, המעלים שאלות על השפעת התרבות בגישור ומצביעים על הדרך להתפתחות הגישה הראויה. לבסוף תוצג פרספקטיבה רחבה להתערבות בסכסוכים/קונפליקטים בין קבוצתיים, בין תרבותיים.

תאוריה דיון וגישה

התהליך של גישור בקהילה נלמד כדרך לערב אנשים ולבצע העצמה של אזרחים בכל תחומי החיים כדי שיוכלו ליישב את הסכסוכים שלהם בשיתוף פעולה אולם, זה ברור כי התהליך של הגישור לא יכול להיות המרכז היחידי של הדיון בגישות לקונפליקט בהקשר של מציאות רב תרבותית. היכן שיש לבעיות שורשים מבניים, נדרשים פיתרונות יצירתיים.
השיקולים של מעמדות סוציואקונומים ניפרדים: ישנן ראיות שהאוכלוסיה מהמעמד הנמוך יותר מעדיפה דיון משפטי על פני יעוץ [מרי, 1993]. הסיבות לכך כוללות חוסר אמון במערכות אלטרנטיביות, אמונות על הגינות בבית המשפט, אמונה בניאטרליות של השופטים ורצון לקבל פורמליות וביטחון. כאשר צדדים לסכסוך באים מקבוצות אתניות תרבותיות שונות, ישנן עדויות לחוסר יתרון משמעותי בתוצאות אליהם הגיעו באמצעות הגישור [RACK,1994], והממצאים הללו מובילים לשאלה על יעילות הגישור במקרים מסוימים. גישור עשוי לעורר התנגדות בקרב קבוצות מיעוט אתניות בשל המחשבה שלא לכבס כביסה מלוכלכת בחוץ, קרי, עם אלו שמחוץ לקבוצה. גישור יעיל רק כשהוא מצליח לגשר בין התרבויות, רק אז ניתן לראות אותו כאחת מהגישות בטיפול בקונפליקטים בין קבוצתיים.

יחסים בין קונפליקט ותרבות:

כדי להעריך את היכולת של גישור בחציית גבולות תרבותיים, יש לקחת בחשבון מחקר מאוחר, המקשר את הגבולות בין התרבויות עם הקונפליקט. תרבות, המוגדרת באופן רחב היא הרבה יותר משונות אתנית תרבותית. הבדלים תרבותיים מתחילים בגיל, מיגדר, סטטוס סוציואקונומי, לאומיות, הגירה, חינוך, השתייכות למין מסויים ועוד. הפרק הזה יתמקד באופן נוקשה בהבדלים העולים משוני בגזע, אתניות ומיגדר אולם, חשוב לזכור את כל שאר הקריטריונים הנ'ל.
קשה לדון בקונפליקט הזה, שכן לא רצוי ליצור סטריאוטיפים על כל הנשים או על כל חברי קבוצה אתנית תרבותית מסוימת תחת הכותרת של קידום הבנה בין תרבותית. גזענות, אתניות ומגדר מגדירים את החברה וחייבים להיות מובנים בהקשר הנכון. רק כשהם מובנים בהקשר הנכון, נוכל לראות את האחריות הקולקטיבית שלנו לשינוי התנאים שגורמים לחוסר יתרון לחברים בקבוצות מסוימות לעומת פריבילגיה של אחרים בחברה. באופן דומה, רק כשקונפליקט מובן כשהוא קשור לתרבות, אפשר לגשת אליו באופן יעיל. כל טיפול בקונפליקט נגוע בתרבות.
· מה יוצר קונפליקט? איך הצדדים רואים קונפליקט? מהם השורשים והמטרות של הקונפליקט? האם בד'כ לא נוצרים קונפליקטים או שאלו הם ארועים צפויים שנוצרים בתדירות גבוהה? מי נותן שם לקונפליקט?
· זהות הצדדים: האם היחידים המעורבים ישירות הם הצדדים עצמם או שמא מעורבים בקונפליקט גם חברים במישפחה המורחבת ו/או חברים בקהילה? האם הצדדים לקונפליקט רואים עצמם כיחידים או כחברים בקבוצה? מי יושפע מהתוצאה של התהליך? מיהם שומרי הסף של הקהילה, שצריכים להיות מעורבים בגישה לצדדים ו/או במציאת פתרונות?
· האם ואיך יש לגשת לקונפליקט? האם לצדדים יש גישות שונות להגדרת הנושאים הבעייתים? האם לצדדים יש רעיונות שונים לגבי השאלה איך להתמודד עם חוסר הסכמה? האם לצדדים יש דרגות נוחות שונות בהתמודדות עם קונפליקט וניהול שיחה? האם יש לצדדים ערכים שונים בהתייחס לביטוי הקונפליקט וחשיפת הרגשות שהוא מעורר? איך מתייחסים הצדדים לערכים כמו אחריות,כנות, אמת, פשרה, מו'מ, סלחנות, נקמה, היררכיה וסמכות? האם הגבולות של הצדדים בין פרטי לציבורי מתאימים? מה הציפיות של הצדדים מהתהליך?
· איזה מהתהליכים הכי מתאים להתערבות? האם לצדדים נוח לקחת אחריות על התוצאה? האם הציפיות התרבותיות של הצדדים כוללות ניאטרליות? מהן מיסגרות הזמן המעורבות במצב? כמה פורמלי או לא פורמלי חייב התהליך להיות כדי שיפגוש את צרכי הצדדים? האם לצדדים יהיה נוח להיפגש פנים מול פנים? האם לצדדים יהיה נוח עם החוקים הבסיסיים של הגישור? איזה תהליך או פורום יתאים לצדדים?
· מה יוצר פיתרון? איך הצדדים מגדירים הגינות, שיויון? איך הצדדים מגדירים סיומת? מהן ציפיותיהן של הצדדים ביחס להסכם? האם הצדדים יסתפקו בהתנצלות, בהסכם, בהבטחה להימנע ממצבים דומים בעתיד? האם יש מקום לטפל בנושאים מעבר לאלו בהם הצדדים מעוניינים לדון באופן ישיר?
העובדות הנ'ל הופכות להיות חשובות יותר ככל שהשוני בתרבות בין הצדדים גדל. עירנות לעובדות הללו יכולה להיות מכרעת. התגובה וההתאמה של התהליך לשוני התרבותי בין הצדדים הן אתגר גם בעבור מתערב מיומן בפיתרון סכסוכים. חלק מהסיבה לכך הוא הקושי בליקוט מידע על תרבות וקונפליקט. שאלת אנשים לגבי הקונפליקטים שלהם יכולה להיות אישית כמו חקירה על ההתנהגות המינית שלהם מאחר וקונפליקטים מתקשרים אצל אנשים לרעיונות היחיד לגבי יחסים תקינים בין אנשים ולגבי השאלה כיצד יש לטפל בשונות בערכים ובזהות.
ההקשר שבו נוצרים קונפליקטים גם הוא חשוב וחיוני ויש לקחת אותו בחשבון. כמו כן, יש להיזהר שלא להתעלם מתחושות היחיד בקבוצה. לא ניתן לצפות התנהגות של יחיד בהתבסס רק על רקע תרבותי. עם זאת, הבנת התרבות והמיבנה שלה יעיל לצורך שאילת השאלות הנכונות כשיש קונפליקט בין קבוצתי.

שלוש מסגרות עבודה יעילות במצבים של שוני תרבותי הן:

1. אינדוידואליזם מול קולקטיביזם
2. מסורת מול חברה מודרנית
3. הקשר חברתי גבוה מול הקשר חברתי נמוך.
המחבר דן בכל אחת ממסגרות העבודה הנ'ל בקצרה תוך התייחסות לחשיבות הערכית שיש להן בהבנת הקונפליקט הבין קבוצתי.
1. נקודת מבט אינדידואליסטית מול נקודת מבט תרבותית קולקטיביסטית:
הנושא תואר ע'י בריסלין ויואי ב- 1988.
ערכים של אינדוידואליסטים נוטים לכיוון חופש, הגינות, הכרה חברתית, השגיות, אמון, נחמה, הדוניזם ושיויון.
ערכים של קולקטיביסטים נוטים לכיוון הרמוניה, צניעות, מודרניות, שיויון ומימוש צרכי האחרים.
אינדוידואליסט, נוטה לקבל מערכות יחסים באופן קליל יותר בעוד שקולקטיביסט לוקח את ההתחייבות של להיות חלק מקהילה ברצינות. עם זאת, כמו בכל הכללה אחרת, יש להתייחס לזה בזהירות. מלומדים כבר הגיעו למסקנה שאדם יכול להיות קולקטיביסט ביחסים בקבוצה אחת אך לא ביחסים לקבוצות חיצוניות.
לאנשים בכל תרבות יש נטיות קולקטיביסטיות ואינדוידואליסטיות אך אלו מהחברה המערבית נוטים להיות יותר אינדוידואליסטים ואלו מהחברה המיזרחית והדרומית נוטים להיות יותר קולקטיביסטים. נטען, כי נשים יותר קולקטיביסטיות מגברים [טנן, 1990]. בבדיקה שהתבצעה הסתבר כי סיפורי הנשים נטו לסבוב סביב הנורמות של הקהילה והפעילויות המשותפות של קבוצות אנשים ואילו הגברים שמו במרכז את עצמם.
האבחנה הזו בקונפליקטים המתייחסים ו/או הקשורים לתרבות רבה. יחידים עם אורנטציה שונה בנושא הקולקטיביזם/אינדוידואליזם יכולים להתקשות לתקשר בינהם והקשיים הללו יכולים ליצור חוסר אמון של האחד כלפי השני והסלמה של הסכסוך.
יחידים מתרבויות קולקטיביסטיות נוטים לקבל היררכיה ומתפקדים טוב בתוכה. חלק ניכר מהתרבויות הדומיננטיות האמריקאיות טומנות בחובן הנחות אינדוידואליסטיות קרי, יש ציפיה לשיויון והכרה בעוד שלאנשים מתרבויות קולקטיביסטיות, נוח יותר עם השונות הרחבה והבדלי הכוח. יש עוד הרבה מה ללמוד על ערכים אינדוידואליסטים וקולקטיביסטים ועל הקשר בינהם ויש לערוך מחקרים שיקחו את המורכבות הזו בחשבון. גיב וכרמנט בחנו ב- 1992 את המימד הזה בהקשר לפרוצדורות לפיתרון סכסוכים. הם בדקו האם הפרוצדורות של גישור ומו'מ יהיו יעילות יותר בתרבויות קולקטיביסטיות מאשר בתרבויות אינדוידואליסטיות. הם ערכו את המחקר על סטודנטים בקנדה ובניגריה. מחקר קודם, שביסס עדיפות חזקה לתהליכים כאלה בחברות קולקטיביסטיות נערך כמעט רק על אסיאנים, שייצגו את נקודת המבט הקולקטיביסטית. גיב וכרמנט תהו האם גורמים אחרים, המיוחדים לתרבות האסיאנית יכלו להשפיע על הממצאים. המחקר של גיב וכרמנט סתר מחקרים קודמים שכן, גם הקנדים וגם הניגרים העדיפו גישור ומו'מ על פני פרוצדורות שעלולות להסלים את הקונפליקט כמו, דיונים בבית המשפט. עם זאת, הסטודנטים הניגרים הראו התייחסות כמעט שווה למו'מ ולהליך משפטי בעוד שהקנדים נטו יותר לכיוון המו'מ. נשים נטו להעדיף מו'מ יותר מאשר גברים וגברים ציינו שהם ישתמשו באיומים לעיתים קרובות יותר מנשים.
אף קבוצה אם כן, לא בחרה דרך אחת בלבד. בתוך הקבוצות היו דעות שונות. המחקר של גיב וכרמנט עוזר אולם, הוא לא מסביר את הרקע האתנו תרבותי של הקנדים וזה מעלה שאלה לגבי ההומוגניות של הקנדים שהשתתפו במחקר ולגבי ההכללה של התוצאות. מעבר לכך, ממצאים כאלה, המראים כי הקנדים רואים במו'מ תהליך הוגן יותר מאשר הניגרים מעלים שאלות לגבי ההתנסות התרבותית המתקשרת למו'מ ושאר תהליכים. איך מנהגים, ערכים וכוח במערכות יחסים בתרבות הניגרית משפיעים על דרך המו'מ? איך זה שונה בקנדה? האם הממצאים מתאימים לאזורים שונים בקנדה? איך תהליכים כמו גישור או מאבק משפטי מובנים ע'י הניגרים והקנדים שהשתתפו במחקר? שאלות מסוג זה חשובות וצריכות להישאל כשבאים ליישם את המשמעויות של המחקר על תרבות וקונפליקט.
2. גישות של מסורת ותרבות מודרנית:
דרך נוספת להבנת דינמיקה תרבותית היא דרך בדיקת המרחק בין המסורת לחברה המודרנית, כפי שמתואר ע'י LEDERACH [1987]. הוא מתאר את החברה המודרנית כבעלת מאפיינים שונים מאלו של החברה המסורתית. ההבדלים בין התרבות המודרנית לתרבות המסורתית יכולים ליצור קונפליקטים.
3. גישה של הקשר תרבותי גבוה מול גישה של הקשר תרבותי נמוך:
כלי נוסף , שיכול לספק רמז שיעזור לניתוח קונפליקט ותיכנון גישה לפיתרונו הוצעה ע'י הל [1976] שהגדיר 'הקשר נמוך' ו'הקשר גבוה' מבחינה תרבותית. הקשר נמוך בד'כ מתייחס לקבוצה המאופיינת ע'י אידוידואליזם והטרוגניות. הקשר תרבותי גבוה יתייחס לרוב לקבוצה שמאופניינת כבעלת זהות קולקטיבית. במקרה של הקשר תרבותי גבוה תינתן תשומת לב גבוהה להתנהגות, לסביבה, ליחסים בין הצדדים, להיסטוריה ועוד. גישה זו נהוגה בארצות באסיה לרבות יפן, סין וקוריאה כמו גם באמריקה הלטינית ובארצות אפריקה. המשמעות של האבחנה הזו חשובה מאוד לפרקטיקה של פיתרון סכסוכים. מתערב שמתיימר להתערב בסכסוך בין תרבותי מבלי להתייחס לנושא הזה, יתקל בנסיגה ולבסוף בכישלון שהוא או היא אפילו לא יבינו.

סינתיזה

מתוך המסגרת הכללית שפורטה לעיל צומחות קבוצות של מאפיינים תרבותיים. מצד אחד יש קבוצה הכוללת הקשרים אינדיבידואליים ומודרניים ['הקשר נמוך']. מצד שני יש קבוצה הכוללת הקשרים קולקטיביים ומסורתיים ['הקשר גבוה']. חשוב לציין שמסגרות כלליות אלו אינן מקבילות כי אם מאונכות. מסגרות אלו משקפות דוגמאות לעיבוד מידע ואירועים באווירה חברתית היוצרת אבחנה רחבה בין תרבויות. בבואנו לפרש משמעותם של נושאים מסויימים בקונטקסט של תרבויות שונות יש לנקוט משנה זהירות.
כפי שטריאנדיס, בונטמפו, וילארל, אסאי ולוקה [1988] דנו בתרבויות אינדיבידואליות מול תרבויות קולקטיביסטיות: מספר נושאים כמו עצמאות, הישגיות, תחרות ותלות הדדית, משנים את משמעותם בקונטקסט של שתי התרבויות. עצמאות בשביל אנדיוידואליסט, נתפס כחופש לעשות את מה שאתה רוצה וגם כתחרות עם אחרים. בשביל תרבות קולקטיבית עצמאית נתפסת כנטל על הקבוצה הפנימית בעוד תחרות איננה קשורה לכך. תחרות בקבוצת תרבות קולקטיבית היא בין תת קבוצות ולא בין יחידים.
על מנת להשתמש ולהחיל את המבנים החברתיים שתוארו לעיל בפתרון סכסוכים, צריך להבין לעומק את ההבדלים התרבותיים ולהביא בחשבון את המורכבות והיחסים הבין אישיים במסגרת מורכבת של נושאים משתנים.
הכוונה לא רק לשלושת ההבדלים שזוהו בשלוש המסגרות שתוארו לעיל, אלא גם בין אנשים ונסיבות משתנות. למשל מהגר מחברה מסורתית- נצפה שיתנהג לפי ערכים שמרניים. יחד עם זאת, ייתכן שאותו אדם למד או גר במשך תקופה בחברה מודרנית ואימץ לעצמו ערכים והתנהגות מודרניים.

גישור

גישור הוא תהליך אשר נוטה להיות מאופיין ע'י תקשורת פתוחה, עימות מובנה, והתערבות ע'י צד שלישי נייטרלי ללא יכולת הכרעה בסכסוך. הגדרה זו מבהירה לנו את ההקשר התרבותי של המודל: הערכים והגישות לתקשורת משקפים מטבעם את החברה האינדיוידואלית בעלת ההקשר הנמוך, המודרנית. בשל סיבה זו, מאמר זה ישאף לתאר אמצעים ראויים יותר להתערבות מאשר אימוץ המינוח 'גישור' עם כל המטען התרבותי אשר מיוחס למונח זה.
הנסיון מראה כי למודל הגישור מגבלות תרבותיות. תוכנית גישור רבות של משפחות, קהילות וחברה בארה'ב ובקנדה דיווחו על קשיים בלמשוך קבוצות מיעוט אתני או תרבותי כאנשי צוות וכצדדים להליך הגישור.
אפילו בתוכניות שנועדו עבור קבוצות מיעוט מסויימות, השימוש בכלי זה היה מינימלי [רוברט 1992]. יותר מטרידות תוצאות מחקרים של תוכניות גישור חובה בארה'ב כאשר הצדדים לגישור היו בנחיתות כלכלית בהשוואה לצדדים 'לבנים', למעט במקרים שבהם שני המגשרים המשותפים היו היספנים [ריק 1994].
זה לא מפתיע שאמונות קודמות, אשר מוכרות זה מכבר כפועלות במערכת המשפטית יווצרו מחדש בהליכי גישור הקשורים לבית משפט. למרות שאלו המצדדים בגישור, רואים זאת כאלטרנטיבה פרו לקוח עם פוטנציאל גבוה יותר לצדק עבור כולם.
זה לא אפשרי ולפעמים אף לא תמיד רצוי לבנות מחדש מודלים תרבותיים ספציפיים. שיטת הכפר בהודו למשל, הכוללת את זקני 'חכמי' הכפר, אשר שומעים את כל הצדדים ומחליטים ומכתיבים דרך פעולה. נשים בדרום אסיה החיות בקנדה ציינו בבירור, בבואן לייעץ לפרוייקט המולתי תרבותי, שאין להן כל רצון להכנס למערכת כזו בביתם החדש.
באותו זמן, חוסר האפשרות או הרצון ביצירת מודל תרבותי ספציפי בדמות תרבות הרקע איננה צריכה להוביל לאימוץ מלא של הגישה התרבותית השלטת. הגישה של תרבות דומיננטית מקבלת עדיפות ע'י קבוצות מקצועיות המאמצות אותה בהדגישן את המעלות של גזע וסטטוס חברתי.
כפי שמזכיר לנו אווריך [1992]: הפוליטיקה האנושית מבססת הגמוניה המבכרת קונספציה אחת מתוך כמה. כאשר מעריכים את המגשר המתאים והמקובל, כך גם נעשה להליך המו'מ. זה אומר שהתיאוריה 'הלבנה' של מו'מ איננה רק תיאוריה אחת מבין מספר אלטרנטיבות- היא הופכת לתיאוריה למו'מ בכלל.
תיאוריה זו, אשר מבחינה קונספטואלית היא מודל עממי אחד בין רבים, מוגדרת כסטטוס- אם לא מדע- של מערכת מקצועית.
על מנת לתת מענה אמיתי לחברה מולטי תרבותית, עלינו להמנע מהמחשבה כי קיימת רק מערכת פתרונות אחת. זה מחייב להתגרות באורתודוכסיה של כל גישה ספציפית.
למשל, מודלים של 'תרבות שלטת', מדגישים את ריבוי הרגשות במו'מ או בפתרון סכסוכים. נוטים לחשוב שהפרדתם יכולה להוביל לפתרונות חכמים יותר הנובעים מרציונליזציה, הגיון ושלווה.
באסטרטגיה קשורה, פישר ואורי [1991] מאיצים במגשרים להפריד את האנשים מהבעיה. יחד עם זאת, כאשר הדואליות מטופלת כעקרון אוניברסלי, קיימות הוכחות כי הדבר רחוק מלהיות אמת. למשל, קוכמן [1981] מציין שבארה'ב נתפס הרעיון 'הלבן' כהכרח להשאיר את הרגשות ליד הדלת כחלק מנושא פוליטי יותר מאשר דרישה סבירה. יחסים, זהות, והתנהגות אינם נתפסים כממשיים בקונטקסט של תרבות קולקטיבית.
עוד דוגמא להשקפה כמעט בלתי מעורערת בהדרכה, היא הנייטרליות של המגשר. הקיום והשאיפה לנייטרליות אותגרו באופן יסודי בכתביהם של קוב וריפקין [1991] נדר [1992] ואחרים. הרבה קונטקסטים תרבותיים היו דוחים אדם מן החוץ- נייטרלי כביכול לטובת משהו מבפנים, אשר מכיר את ההיסטוריה והמורכבות של הקונפליקט בין הצדדים. בתיאוריה ובפועל קונפליקטים טומנים בחיבם הנחות מסויימות לגבי איך אנשים חושבים, מתנהגים ומשתנים.
אם הנחות אלו אינן מאותגרות, מגשרים ימצאו את עצמם עובדים עם קבוצה של אנשים החולקים רעיונות דומים והמנציחים מצב של חוסר גיוון בקליינטים.
אימוץ גישור ללא בחינה חשובה של מחקר ותיאוריה עשויים לגרום למגשר לפספס משהו מהנקודות הבאות:
1. החשיבות והליגיטימיות בשמירה על הרמוניה.
2. החשיבות בשמירה על כבוד.
3. הערך של לא להיות דווקא מתעמת או ישיר.
4. השורשים הסיסטמתיים של קונפליקט והצורך בשינוי סיסטמתי.
5. החשיבות של זמן המשתרע אל העבר ואל העתיד.
6. היעילות שב'זמן' בהקלה על קונפליקט.
7. חוסר נוקשות בהגדרת הצדדים להליך [למשל משפחה מורחבת].
8. החשיבות שבריפוי.
9. החשיבות שבהבדלים בין חברות בעלות 'הקשר גבוה' ל'הקשר נמוך'.
10. החשיבות בהבדלים בין תרבויות אינדיוידואליות לתרבויות קולקטיביות.
11. החשיבות שבסמלים ובטקסים.
12. רמזים ויזואלים ולא רק ורבלים.
13. החשיבות שבעירובם של 'מבוגרי' 'זקני' 'חכמי' העדה/הקבוצה בהליך פתרון סכסוכים.
14. הלגיטימיות במתן עדות בהקשרים תרבותיים מסויימים.
15. הכבוד הקשור בחוסר ישירות ובמתינות בהקשרים תרבותיים מסויימים.
16. העדר הכוח אותו חווים חברי קבוצות מסויימות למשך תקופה ארוכה, או אז שטכניקות של 'איזון כוחות' עשויות להיות בלתי מספיקות.
17. צרכים משתנים לפורמליות/ העדר פורמליות.
18. המשמעות של סיכום או הסכם כתוב- יש תרבויות שיתפסו זאת כחוסר אמון ויש כאלו כהכרח.
19. נורמות תקשורת שונות וסגנונות שונים בתרבויות שונות.
מגשרים שיזהו את המימדים התרבותיים של התהליך יאספו אינפורמציה בדבר מימדים אלו כאשר הם מתייעצים עם הצדדים לפני ההתערבות. בדחיית ההנחה שיש להחיל נוסחה אחת בכל תהליך ללא התאמתו, הם יפעלו לשיתוף הצדדים בעיצוב תהליך שיתאים להגיון התרבותי של הצדדים. דבר זה יוביל למחוייבות וסיפוק גדול יותר של הצדדים ושל כל מי שמעורב לתהליך עצמו.

גישה חינוכית/מלמדת [אלקטיבית]

יש המון דוגמאות לבעיות תרבותיות מובנות אם תופסים את מודל הגישור של התרבות הדומיננטית כסטנדרט ממנו ניתן ליצור הליכים אחרים.
גישה שנקראת לפעמים הגישה החינוכית, האלקטית, מתמקדת באיסוף מידע מהצדדים לקונפליקט לגבי תהליכים המתאימים להקשר התרבותי שלהם. הצדדים מוזמנים לשקול את המקום או הפורום, הפרוצדורות המתאימות, דרכים לתקשורת שיש לאמץ, פתרונות רצויים ותפקידם של אנשים מבחוץ או אנשים מתערבים בתהליך. תהליך זה חשוב מפני שהוא מאפשר ליצור חיבור בין הצדדים, התהליך ומהגשר.
לדרך [1992], אחד מחלוצי השיטה, מתאר את נסיונו עם הקשיים המובנים בתפקיד המגשר בהקשר חברתי בלתי מוכר:
'כאשר קראתי אודות גישור בין תרבותי, המגשר הוצג כאנתרופולוג, אשר עושה דרכו בהבנה דרך המשמעויות והמבוכים של התרבות ולקראת השגת הסכם. למען האמת, אני הרגשתי יותר כמו 'פיל' בחנות חרסינה, אולי פיל רגיש, אבל פיל אשר עם כל צעד שהוא עושה הוא מסתכן בשבירה של משהו במסגרת מבנה חברתי עדין. הסיבה לכך ברורה- ההבנות, התהליך והציפיות מעיסוק בקונפליקט היו מבוססים על הידע המפורש של אנשים שביקשו לנצל אותו אבל שלא נרכש על ידם במלואו'.
הגישה האלקטיבית מכירה בפערים המחשבתיים הקיימים בין הצדדים ומאפשרת התפתחות והתאמה לקונטקסט התרבותי, סוג המחלוקת והצרכים של הצדדים. בדרך זו, ההתערבות נהפכת לאקט חינוכי לכל מי שמעורב לא רק לגבי הקונפליקט עצמו, אלא גם לגבי הציפיות והראיה התרבותית של הצדדים.
גישה זו מחייבת רצון להעניק שירות שונה מזה שנתפס כניתן ע'י גישור של 'תרבות שלטת'. למשל במקרה של מחלוקות בין אנשים מדרום אסיה, גילו שהצדדים סמכו על הבנתם התרבותית וציפו למודל של בוררות [1992 רוברט]. הם ביטאו אכזבה מכך שהמגשר לא נתן סיוע והדרכה לאחר ששמע את כל הצדדים, למרות הסבר מפורש שניתן להם בתחילת התהליך בדבר 'הנייטרליות' של המגשר. היתה ציפיה שצד שלישי יהיה מוכן לחלוק את דעתו המקצועית לגבי תוצאה אפשרית ומשהדבר לא נעשה- היתה אכזבה מהתהליך.
גישה חינוכית או אלקטית יוצאת מתוך כמה הנחות. חלק מהנחות אלו אינן קיימות בשיטה של 'מומחה' בתרבות 'שלטת' כדלקמן:
1. תפעול מערכות הינו תהליך מתמשך ומתפתח שנוצר מאינטראקציה ולא רק משקף אותה. קונספציה זו כוללת בתוכה בסיס לשינוי: מכיוון שכל הזמן נוצרות אינטראקציות , ניתן ליצור אותן בדרכים חדשות אם יש מוטיבציה וכלים לעשות זאת.
2. אינטראקציה חברתית נתפסת כתהליך שמזין מקורות לבחירה ולא כתהליך שמייצר כלי להאחדה תרבותית. יש בכך, משום הכרה במשמעות של אנדיוידואליות ושונות בתוך תרבויות ויש אף הכרה בהליכים חברתיים כדבר חיובי בעל מקור לבחירות והעצמה של הקבוצה ע'י שיתופה בתהליך.
3. הגדרות קלאסיות נדחות. השיטה צופה פני עתיד ולא מנתחת את העבר. דבר זה מועיל מפני שלא מתייחסים לאנשים בקבוצה כמנוהלים ע'י דרכים קבועות ומוגדרות שיש לספק לפני שיכול להתרחש שינוי. גישה זו מאמצת את היחיד והקבוצה כמי שיכולים לקבל החלטות משמעותיות עבור עצמם כיחידים וכקבוצה.
4. קיימת הערכה למציאות תרבותית. הדחיה של 'דרך אחת' כנכונה לפתרון הסכסוך מתיישבת עם תהליך דינמי עבור קבוצות בהתאם לצרכיהן ולקונטקסט.
5. בן אדם נתפס באופן בסיסי כמי שיוצר קשר. ע'י שימוש בתיאוריה של קשר בין תרבותי, המגשר מכיר ומבין שיטות שונות לתקשורות ומוצא דרכים לגשר ביניהם בתוך הקבוצה. ניתן להשב את תשומת לב הקבוצה לתהליך וע'י כך ממצים את הפוטנציאל החינוכי שבפתרון סכסוכים.
6. בני אדם צריכים שיכירו בכאב ובסבל שעברו לפני שהם מסוגלים להמשיך בתהליך הפיוס.
אם מסירים את הנטל של מציאת הסבר רציונאלי להתנהגות תוך קבוצתית, ניתן לשים את הדגש על רציונליזציה של בחירות- מקום שקל יותר לגשר ממנו. ההבנה כיצד מעשיו של אדם נתפסו והוצדקו מובילה להבנה כיצד הקבוצה יכולה להתקדם. כשהקבוצה בוחרת דרך התנהגות מתוך רצון לנקום ויש החמרה של הסכסוך מלווה בכאב וסבל של כל צד, המגשר צריך לשקול פניה לקבוצה ולצרכים הפרטיים של סליחה ופיוס, לפני שפונים לכלים של פתרון הסכסוך.
בגישה החינוכית, המגשר שואף לעורר אינטראקציה יצירתית ומגע של כבוד תוך כדי הבאת ניסיונו האישי בניתוח הקונפליקט והבאת פתרונות לידי הצדדים. התהליך הוא אם כן אינטראקציה במהלכה מוחלף מידע, רעיונות צפים, מכירים בשוני תרבותי והתהליך כולו כולל input מכל הצדדים. אין להתעלם מהצרכים והציפיות של הצדדים, למשל ציפיה שהמגשר יביא לתוך התהליך את נסיונו האישי. המגשר יכול אף להביא משהו טכני אשר יביא ליצירת המסגרת בלבד, מסגרת אשר לתוכה יצקו הצדדים מרכיבים חיוניים לפתרון הסכסוך. במקרה כזה המגשר מגלם תפקיד של 'מאפשר' ע'י הדרכת ויצירת התהליך והצעת השקפותיו לכל אורך התהליך.
המרכיבים של גישה זו יכללו את הדברים הבאים:
1. בחינת קיומו של הקונפליקט והנושאים המרכיבים אותו.
2. הגדרת הסכסוך והנושאים.
3. הגדרת הצדדים ואלו שצרכים להיות מעורבים בתהליך, לאו דווקא כצדדים ישירים לגישור [למשל למטרות של איסוף אינפורמציה ותקשורת].
4. עצם נחיצותם ותפקידם של עורכי דין.
5. קווים של סמכותיות וייצוג מצדדים שווים בדרגות שונות הניתנות להשוואה.
6. פורמליות/ העדר פורמליות של התהליך.
7. רמת העימות הנדרשת ביחס לצרכים, נוחות, סגנון ותקשורת מועדפים ע'י הצדדים.
8. צעדים מקדמיים שיש לנקוט בהם כדי לבנות אמון ובטחון [פיזי ונפשי] וכן לשם יצירת טון חיובי לתקשורת [כגון אמון הדדי או יצירת מסגרת לפיוס].
9. כיצד יושג ויבדק מידע מקצועי, לו נזקקים בתהליך.
10. איזה תפקיד צריך המגשר למלא [תוך כדי לקיחה בחשבון של נושאים כגון נייטרליות, תפקיד, סמכות בקבלת החלטות בנוגע לתהליך ולתוכן, התערבות וכיו'ב].
11. כשירותו של המגשר מבחינת מומחיותו המהותית והפרוצדורלית, רמת נסיונו ואמינותו בעיני הצדדים.
12. האם קיימים מחסומים של שפה ואם כן, איך יש לטפל בהם.
13. איך לעשות שימוש נכון ב'זמן' והגדרתו.
14. כללים בסיסיים של פרוצדורה שישלטו על התהליך לרבות, קביעת הדרך לקבלת החלטות.
15. המשמעות של קונצנזוס- אם החלטות מתקבלות בצורה זו.
16. הצורך והציפיה בתוצאה רשמית.
17. תקדימים שנעשו במקרים דומים.
באופן כללי תהליך של פתרון סכסוכיך מורכב ממספר שלבים, לאו דווקא עוקבים. ברגע שמגשר אסף מידע, הוא יכול לתפעל את צורת התהליך. עליו לשקול את המחוייבות הגוברת של הצדדים לתהליך בשלב זה, מול האפקטים השליליים האפשריים בדרישה להתערבות, כאשר דרישה זו עשויה לפגוע בנורמות תרבותיות, תפקידים וציפיות של הצדדים.
המסגרת הכללית הבאה יכולה לשמש כמדריך:
הערכה: לאיסוף מידע תפקיד קריטי בקביעת התהליך המתאים, ההיסטוריה של הקונפליקט, נקודות יחס, רלוונטיות, מידת בשלות הסכסוך. חשוב גם להגדיר נושאים שיש לטפל בהם לפני סיום התהליך כדי להשיג שיתוף פעולה מלא. יש לצפות כי ייתכן ותתקבל החלטה להפסיק את התהליך. יש קונפליקטים שהם כלליים מדי או חשובים מבחינת החשיפה הציבורית /משפטית או מבחינת ערכם התקדימי או המשפטי. תהליך זה אינו מסתיים בשלב הראשון אלא נמשך לאורך כל הגישור 'בלולאות' חוזרות.
מפגש: הצדדים נפגשים, לפעמים ביחד ולפעמים לחוד עם המגשר או קבוצת המגשרים. בשלב זה הוסכם על מבנה הגישור לרבות זהותם ותפקידם של הצדדים, תפקידו של המגשר, קווים כלליים של פרוצדורה, פורום, זמן ומטרות כלליות.
נושאים: הצדדים יוצרים תוכנית עבודה ועוקבים אחר התהליך במסגרתו בחרו להעלות את הנושאים: תהליך זה אינו כולל רק מהות. נושא יכול להיות למשל 'כיצד ידונו במחלוקות עתידיות'. זהו ללא ספק נושא המהווה דרך ליצירת התהליך.
פיתוח סיפורים: הצדדים מפתחים בנק משותף של מידע- טכני ומהותי הרלוונטי לסכסוך בדרך המתאימה לצרכיהם וציפיותיהם התרבותיות. מעודדים את הצדדים לפתח אמפטיה כלפי השני דרך שמיעת סיפורו, הכרה בחוויותיו ושיתופם בתהליך המתמשך של הדברות והבנה.
מסיימים: הצדדים מסיימים, חוגגים, ומשלימים את התהליך למשל, על דרך התייחסות לעתיד, קביעת הצעדים הבאים, פיקוח, סיפוק וכיו'ב.
בכוונה הוצגה כאן מסגרת רחבה אשר אמורה להיות גמישה ונתונה לשינוי בהתאם לצרכים ולקונטקסט. היא שימושית בגישורים, אבל ניתן להשתמש בה גם בבניית הדגמות לצרכי הדרכה בפתרון קונפליקטים.

אפליקציות בהדרכה של פתרון סכסוכים בין תרבותיים

הפוטנציאל הגלום במסגרת זו נבדק בהדרכה שהועברה ע'י קבוצת מגשרים רב תרבותיים כחלק מהפרויקט הרב תרבותי.
משתתפים מדרום אסיה הדגימו את הגישה שלהם לפתרון סכסוך רב דורי. הם הציגו שיחה לא פורמלית, רבת שלבים שארכה זמן ממושך באמצעות תקשורת לא ישירה, שכנוע ופיקוח 'חברותי'. אחת הדאגות שהושמעו ע'י אלו שהוכשרו בגישור לפי השיטה של ה'תרבות הדומיננטית' היתה שהתהליך שהודגם בפניהם 'התמוגג' מבלי להשיג סיום ממשי. המשתתפים מדרום אסיה הסבירו שבקונטקסט התרבותי נסיון להנחית הסכם או סיום פורמלי להסכמות שהושגו היה פוגע בכבודם של הצדדים. הצורך בפתרון הושג ע'י קביעת יחסים ארוכי תווך במסגרתם הובטח פיקוח עתידי ובחינה חוזרת של דברים. סיום מפורש או פורמלי היה פוגע בכבוד הצדדים וכופה עליהם דרך של סיום המאפיינת את 'התרבות הדומיננטית' ואיך היא מגדירה סיום של תהליך.
דוגמה זו ממחישה את החשיבות של הסתייעות באנשים מקבוצות תרבות שונות המציגים את התהליכים שלהם האחד לשני ומדגישים את הקודים התרבותיים הכלולים בהם. יותר יעיל לראות תהליכים מאשר סתם לומר כי לקבוצות יש צורות תקשורת שונות כמו גם ציפיות שונות מהתהליך. לא די לשאול באילו נסיבות הדבר בא לידי ביטוי ולשקול את האימפליקציות של הנסיון ליצירת התהליך, צריך להתנסות.
נסיון זה היווה תזכורת חשובה לכך שהדרכת מגשרים נכשלת ברובה בהגעה למעבר ממיומנות תקשורת של התרבות השלטת אל מיומנויות בין תרבותיות ואחרות הנדרשות לשם פתרון יעיל של מחלוקות בהקשר רב תרבותי.
יש להעריך הדרכה לגישור בשלושה אופנים:
1. על מה שמים דגש וכיצד החלטות אלו מושפעות ומוסתות מבחינה תרבותית.
2. אילו כישורים מהותיים חסרים, אשר חשובים בפתרון הקונפליקט הבין התרבותי.
3. הצורך בהכללת מספר דעות וניתוח היכולות והגישות הקריטיות לשם גישור בין תרבותי.
הכשרת מגשרים בתרבות השלטת זוכה לביקורת בשל שימת דגש על מיומניות תקשורת וניתוח די מוגבלות.
דגש זה הינו קונסטרוקטיבי בכך שהוא מעניק למשתתפים כלים בשמיעה אקטיבית, הגדרה וניסוח מחדש, סיכום ותמצית ושאלות אסטרטגיות. השימוש במלאי של סגנונות עוזר למשתתפים להיות ערים לכך. הכלי של תומס קלימן [1974] כולל שני מימדים של אופן ניהול סכסוך: אסרטיביות ושיתוף פעולה.
מנקודת מבט בין תרבותית, התנהגות הקשורה לסכסוך הינה בעלת יותר משני מימדים ומימדים אלו באים לידי ביטוי בצורה שונה מאד בהקשרים תרבותיים שונים.
לדוגמא: התעלמות יכולה להיתפס כחוסר אסרטיביות ואי שיתוף פעולה בקונטקסט של תרבות שלטת בקנדה. בתרבויות קולקטיביות כגון יפן, התעלמות עשויה להתפס כשיתוף פעולה ואסרטיביות ככוחניות.
לעיתים מזניחים בהדרכות גישור את הכישורים הבין תרבותיים או שנותנים להם מקום שולי. גישה זו יוצאת מנקודת הנחה שתרבות היא נושא שיש להביא בחשבון יותר מאשר עדשה דרכה יש לבחון את ההתנסויות.
חשוב לכלול בהדרכה: נורמות והתנהגויות ספציפיות לתרבויות או קבוצות מסויימות, דרכי תקשורת [מילולית ולא מילולית] של קבוצות ספציפיות, התפתחותה של אמפתיה ובניית אמון, קודים של התנהגות [לא מילולית], כלים להערכת כללי תרבות והעזרות במומחי תרבות. באופן כללי, מועיל לקבל יותר מידע על תהליכים מוצלחים בסכסוך מסוג מסויים, כלים לעידוד פיקוח עתידי או משובים, ותהליכים המעודדים יצירתיות וחיפוש אחרי תהליכים דינמיים בקבוצה.

סיום

פתרון סכסוכים כתחום, החל מהשאיפה להגברת נגישות הצדדים לצדק והעצמתם. תחום זה התרחב במהרה והחל לשרת מספר מטרות לרבות יעילות והתייעלות כלכלית.
האתגר שלנו כיום הוא להמשיך בכך מבלי לאבד את האינדיוידואליות. יש לחץ משמעותי בתחום כיום להאחדה של התחום כמו גם של ההכשרה והגדרת הכישורים הדרושים למגשר.
אם לא נתייחס למציאות רב תרבותית במערכת ובתהליכים שאנו בונים, אנו ניצור מערכת זהה למערכת אשר הולידה בעצמה חיפוש אחר אלטרנטיבות. אנו מאותגרים ליצור מסגרות, תהליכים והכשרה שיתייחסו למציאות תרבותית ויציגו גמישות לשם מימוש המטרות של צדק חברתי וגישה אמיתית לפתרון סכסוכים.

נקודת מפנה | כל הזכויות שמורות | קרדיט פיתוח