צור קשר
ספריית מאמרים >> גישור כללי >> עמדות המגשר כלפי תוצאות התהליך

עמדות המגשר כלפי תוצאות התהליך

עמדות המגשר כלפי תוצאות התהליך: היבט פילוסופי

קווין גיבסון[עמ' 197-203]

תקציר

אחד הכוחות של גישור הוא זה, שיחידים יכולים ליצור את החוזים שלהם, ומגשרים רבים נכונים לפקח או להתערב בחוזה שהצדדים אשרו.
אני מציע שמגשרים לא יוכלו להתעלם מהאופי של החוזה. צדדים, עשויים להיות שופטים לא מהימנים לאינטרסים שלהם, ולמעשה ישנם נושאים חברתיים רחבים יותר שעל הצדדים לתת את דעתם עליהם. האנליזה שלי מורה, שצריך להיות מכניזם מסוים לבחינה חיצונית של כל ההסכמים שנעשו בגישור. למרות שמסקנה זו עשויה להפוך את הגישור לפחות יעיל, היא הכרחית להשיג את השלמות של התהליך.
הרבה מהעבודה העוסקת באתיקה של גישור התרכזה בתהליך יותר מאשר בתוצאה. למרות שיש התקרבות מובהקת בין הדעות השונות לגבי התנהגות המגשר בפגישות, עדיין ישנה אי הסכמה גדולה לגבי מידת ההתערבות של המגשר בתהליך או בנסיונו לשנותו. גישה אחת, המאופיינת על ידי פולברג וטיילור [1988] בעבודתם המקורית הקרויה : 'גישור', מציגה בעיקרה את האמונה בעליונות האוטונומיה של הקליינט, יחד עם המסקנה שעל מגשרים 'להסיר ידיהם' ביחס לכל פתרון פוטנציאלי. לקוחות נתפסים כבעלי 'היכולת, סמכות ואחריות להחליט, בהסכמה, מהו הטוב ביותר עבורם' [1988]. האמונה המתחברת לכך הינה זו, שההתערבות של צד שלישי נייטרלי מתקבלת בתהליך אך לא בתוכן של איזהו הסכם [הגס, 1995;מקווין, רוג'רס ומימן, 1995]. לגישות אלו יש תפקיד מפתח בקביעה כיצד מגשרים יפעלו בתחום אומנותם. מגשרים 'נייטרליים' אינם נלהבים לפקח או להתערב בהסכם אשר הקליינטים החליטו שהינו משביע את רצונם.
במאמר זה, אני מחזיק בגישה ששביעות הרצון של הקליינט בלבד, הינה מדד בלתי מספק של הצלחה או לגיטימיות של הגישור. גישור, במהותו, פועל באווירה של אמון וסודיות וללא רוטינה של פיקוח, ומכאן ישנן מספר דרכים לשפוט את איכות התוצאות שתהיינה בלתי תלויות בתגובות של הלקוחות. לכן, לא נוכל להסתמך על העובדה שישנם שעורים גבוהים של הסכמים ל'חיתום' הלגיטמיות של הגישור.
מכאן, אציין שלושה תחומים בהם משתתפי הגישור עשויים להיות מרוצים עם התוצאות של התהליך אך עדיין התערבות או פיקוח יהיו מתאימים: [1] מקרים בהם התהליך יתן תפיסה משלו של ההסכם, [2] נושאים רחבים יותר העולים מהגורמים החיצוניים לגישור, ו- [3] מקרים, בהם נדרשת בחינה של מומחה. לטענתי, מגשרים לעולם לא יוכלו להיות אדישים לאפיוני התוצאה של התהליך ולכך יש מקרה של בחינה רוטינית של הסכמי גישור. לניתוח שלי תהיינה, איפוא, השלכות לגבי עמדת המגשר המסורתית בגין הנייטרליות והן עשויות להשפיע על פרקטיקה עכשווית.

הפרקטיקה של המגשר

מגשרים רבים רואים עצמם כ'נייטרליים' בתהליך. מימד אחד של נייטרליות הינו האמונה שלמגשרים אסור שתהיה תשומה מובהקת או ראיית על בהקשר להסכם. שטולברג [1981] הינו מייצג של מגשרים המאמינים שההגעה לתוצאה של הסכם הנה מעל הכל ושעל המגשרים להישאר אדישים לתכנו ובכך יזמינו קשר של אמון שיתפתח בינם לבין הצדדים.
מכאן, המגשר, באופן מכוון, נמנע מהתערבות בחוזה עצמו מתוך האמונה, שעמדה כזו תזרז את התהליך. טענת פולברג וטילור [1988] הנה פחות אינסטרומנטלית מכיוון שהיא נובעת מתוך אמונה בסיסית בעליונות של אוטונומית הקלינט, ובדבריהם:
'גישור, ניתן להגדירו כתהליך בעזרתו המשתתפים, יחד עם עזרה של אדם/אנשים ניטרליים, באופן שיטתי מבודדים נושאים שבמחלוקת בכוונה לפתח אופציות, לשקול אלטרנטיבות ולהגיע לחוזה, בהסכמה, שיתאים לצרכיהם.'
מכאן, הבעלות על התהליך והפתרון, מוטלת, בכנות, על כתפי הצדדים. זו האחריות של הקליינטים להגיע להחלטותיהם ולחיות איתן. במובן אחד, לפחות, גישור הוא הניגוד של המערכת החוקית הפורמלית: בכך שהוא כופה פתרונות על הנתונים במחלוקת, ו'כאשר הוא מתערב, הסיכויים הם שהוא מתערב בצורה לא נכונה ובמקום הלא נכון' [מיל, 1956, ע.102].
בהנחה שגישור מחפש להגשים את האינטרסים של המשתתפים כמטרה ראשונית, כשהתוצאות תוכלנה להיות מקוריות, חדשניות או יוצאות דופן ביחס לתרופות החוקיות הפורמליות והאורתודוכסיות. אני מציע, בכל אופן, שבלי קשר לאופיו של החוזה, עליו להיות בטווח של הסקירה [?]. גם חוזה מקורי, צריך עדיין לעמוד ברמות מינימליות של צדק.

הצדק בהתגלמותו

אחת ההתנגדויות להתערבות טוענת, שכל תוצאה תהא בהכרח הוגנת מעצם העובדה שהתהליך היה הוגן, על כן שום עזרה עצמאית לחוזה תהא מתאימה. תפיסה זו קרובה לתפיסה של 'צדק טהור': כל תוצאה הנה צודקת כל עוד היא נובעת מפעולה עקבית של נוהלים ייחודיים [ביצ'קמפ, 1982]. בכל אופן, זה לא המקרה הברור , בו במקרה והתהליך של גישור הנו הוגן אזי התוצאה תהא הוגנת אף היא. אנו יכולים לדמות מקרים, בהם המגשר אינו נוטה לצד זה או אחר, נוהג בהליכים ברורים, נותן לשני הצדדים את המרחב והזמן להעלות את צריהם והאינטרסים שלהם והצדדים עוזבים עם הסכם שהם מרוצים ממנו. ועדין, התוצאה עשויה להיות לא הוגנת, צודקת או מתאימה במספר מובנים:
1. לצדדים יש תמריץ שלילי להגיע להסכם
2. ביסוס ההסכם על קריטריון סובייקטיבי ולא אובייקטיבי
3. הצדדים טעו לגבי העדפותיהם
4. המידע שהיה בידיהם היה דל
5. הפילו את נטל ההסכם על צד שלישי תמים או נאיבי
6. הפרו מדיניות כללית בדאגתם לפתרון המחלוקת הקיימת.
בכל המקרים הנ'ל, הצדדים השותפים לגישור הביעו שביעות רצון, ויחד עם זאת התוצאות עלולות להיות לא רצויות או לא הוגנות. להלן אסקור בקצרה חלק מבעיות אלו ואראה ששביעות הרצון של הלקוח תושלם תוך הערכה של התוצאות.

נושאים המועלים בתהליך

להלן אשרטט מספר דינמיקות המשפיעות על מגשרים בעבודתם. לעיתים קרובות השפעות אלו אינן מורגשות, והן יוצרות רושם של מגע מקצועי, שלעיתים מטעה.
ההטיה של 'ההסכם הוא טוב'. מקס בזרמן ועמיתיו זיהו מושג זה ,בפרשם אותו כאמונה של היחידים שמצב של הסכם טוב יותר ממצב שבו אין הסכם וכמעט בכל מחיר [ בזרמן, גיבונס, טומפסון ווולי, 1993] . באותו הלך רוח, ליי וטומפסון [1990] הגדירו מצב של מו'מ שבו לא קיים פוטנציאל להסכם בעל רווח הדדי. למרות מצב זה טומפסון מצאה שברוב המקרים [ 90%] הגיעו הצדדים להסכם. כך שנראה שרב הנושאים והנותנים מעדיפים הסכם לא רווחי ממצב של מבוי סתום.
הסבר אפשרי אחד לתוצאה זו הוא שיש 'תהליך של הסקת מסקנות מתואם הדדית' תוך כדי הגישור [ג'ונס ודיויס, 1965], הכוונה למכניזם פסיכולוגי המוביל את התהליך לתוצאה כך שהמשתתפים, שחושבים שהתהליך עצמו הנו הוגן ומתאים, מרגישים מחויבים להגיע להסכם כל שהוא. למרות שמבוי סתום עקב תחום של מו'מ שלילי הנו באמת מכשלה להגיע להסכם, אזי עדיין זו תוצאה חיובית במובן ששני הצדדים יעזבו את שולחן המו'מ לא מובסים. במובן זה אולי עדיף מצב ללא הסכם מאשר הסכם עלוב.
ברור שהתפקיד העיקרי של המגשר הוא לעזור לצדדים להגיע להסכם. יחד עם זאת, טענה זו צריכה להיות מושגת כך שהמגשר לא יצור הסכם למענו, ובמקום זאת יעזור להגיע לתוצאה רק כאשר יש סיכוי להגיע להסכם יעיל. הדאגה הנובעת מהממצאים הפסיכולוגיים היא שמגשרים ולקוחותיהם לא יהיו מחוסנים מהטיות כאלו ולעיתים יגיעו להסכם שאינו מתאים. מצב זה עלול להוביל למספר הסכמים שאינם אופטימליים, שאינם בהכרח גרועים כל כך. למרות זאת, ממצאים אלו יוצרים ספק לגבי האמינות של הדיווחים בהם שביעות הרצון של הלקוח הנה הקריטריון היחיד להצלחת הגישור.

בעיות עם קריטריונים אובייקטיביים.

פישר ויורי [1981] הציעו ש'קריטריונים אובייקטיביים' יהיה בבסיס כל הסכם. קריטריונים אלו כוללים את ההבטחה שההסכם יהיה ללא משוא פנים ומגן יותר משרירותי או מוטה. בהגיעם לומר 'כן' להסכם, הצדדים אומרים שסטנדרט הוגן יהיה מבוסס על אחד מהבאים: 'ערך שוק; תקדים; שיפוט מדעי; סטנדרטים מקצועיים; יעילות; עלויות; החלטת ביהמ'ש; סטנדרטים מוסריים; טיפול שווה; מסורת; וכד' [ע. 87].
ה'כדומה' נאמר, כיוון שהוא מציע ש'הסטנדרטים החיוביים' שפישר מפנה אליהם הם כל סטנדרט אליו היריבים עצמם מגיעים. זאת כיוון שיש לפחות שתי דרכים לפרש 'קריטריונים אובייקטיביים'. מצד אחד אנו עשויים לחשוב עליהם כעל דברים בולטים אשר נכונים תמיד, אינם תלויים בצופה, ומהצד השני כדברים אשר שני הצדדים יקבלו כסטנדרטים בלתי תלויים מעצמם. מכאן, זו תהא אמת אובייקטיבית , במובן הראשון, שנאמר כי מהירות האור הנה 186,000 מיילים לשניה – אובייקטיבית, בכך שמהירות האור נחשבת כחוק קבוע של הטבע. במובן השני, אובייקטיביות נמצאת בכל סטנדרט ששני צדדים יסכימו לקבלו. לדוגמה, הם יסכימו שערך הבית הנו מה ששמאי עצמאי יקבע או שסטטיסטיקה פשוטה היא נכונה כיוון שכך נאמר על ידי מישהוא ששניהם מאמינים בו. ישנו חוש אינטואיטיבי, במובן שהסוג הראשון של עובדה מבוסס בצורה שונה מהשני. לאמיתו של דבר, השני אינו נתפס כאמת אובייקטיבית אלא רק כאמת 'אינטרסובייקטיבית' [לובן,1989].
פישר ויורי נוטים לפנות לסוג השני של אובייקטיביות במאמר שלהם לגבי קריטריון אובייקטיבי. לדוגמה, כשהם מדברים על 'החוק של ועידת הים' הם אומרים:
'אפיזודה ... מתארת את המעלות של קריטריון אובייקטיבי. בנקודה אחת, הודו, המייצגת את מדינות העולם השלישי, הציעה קנס ראשוני של מליון דולר, לחברות הכורות במצע מעמקי הים, בגין כל אתר. ארה'ב מתנגדת להצעה ומציעה שלא יהיה קנס כזה. שני הצדדים התחפרו, הנושא הפך לנושא של רצון... ואז, היה מי שגילה שבאוניברסיטת M.I.T. פתחו מודל לכלכלה של כריית המצע שבמעמקי הים. מודל זה, המתקבל, בהדרגתיות, ע'י הצדדים כאובייקטיבי, מספק דרך של הערכת ההשפעה של כל הצעת קנס על הכלכלה של כרייה [ע. 87]'.
כאן, הם אינם טוענים שהמודל של M.I.T מייצג את העובדות הנכונות, או אפילו שהוא קרוב אליהן. במקום זאת, שני הצדדים מקבלים את המודל מכיוון שיש לו 'בסיס הגיוני', כלשהוא, לגבי הנתונים שהוא מספק. אני לא טוען שהמודל בו הם דנים הנו שרירותי לחלוטין; רק שהאיכויות שלו כקריטריונים אובייקטיביים הנם קרובים יותר לסוג השני ל אובייקטיביות מאשר לראשון, כלומר, שההסכמה של הצדדים נובעת מהיותו נצפה כהערכה נייטרלית.
המסקנה של הצדדים המשתמשים בקריטריונים אובייקטיביים, במובן של פישר, היא שמו'מ המבוסס על צרכים , לא יבטיח, לכשעצמו, הוגנות לצדדים. על-כן, מגשר, שלוקח אחריות לגבי התוצאה, יצטרך להיות ערני שהסכמת הלקוחות להסכם לא ישתמע ממנה, באופן אוטומטי, שהוא הוגן, וכדי לחוות הוגנות, המגשר יזדקק לסטנדרט חיצוני משמעותי להשוואה או ליצור בתוך ההסכם טווח מתקבל של הסכמה כך שניתן יהיה להתאימו לכל מקרה ומקרה.

אינטרסים מבולבלים.

כריס מור השתמש במודל של אינטרסים משותפים האומר: שלקוחות צריכים להיות שבעי רצון עם שלושה סוגים של אינטרסים: ממשייים, פסיכולוגיים ופרוצדורליים [מור, 1986]. שביעות רצון של לקוח יכולה בקלות לצרף את השלושה כך שניתן יהיה לדווח על שביעות רצון מהתוצאה, כאשר באותו רגע, הוא או היא, מתמקדים על סוג אחד ומגיעים להבנה שאם נתחשב בכל הדברים הקשורים לעניין, התוצאה תהיה פחות מדויקת. לדוגמה, פגישת גישור של זוג בתהליכי גירושין יכולה להיות הרבה פחות מרה מחילופי הדברים להם הם רגילים, והעובדה שהבעל מרגיש בנוח בפגישה , עשויה להוליך לקח שהוא יעשה ויתורים משמעותיים במטרה לשמר את האווירה הידידותית. לכשעצמו, אין דבר רע בכך, ולעיתים קרובות גישור עובד בדרך זו. בכל אופן, הסיכון שהלקוחות לא ממש יבינו מה הם עושים ויתחרטו לגבי מה שעשו מאוחר יותר – הנו מצב שעשוי לבטל כל הסכם.
מכאן, יש לקחת את שביעות הרצון של לקוח במונחים של התהליך שהלקוח עבר, כמו שביעות הרצון הסובייקטיבית הנובעת מהקבלה של תוצאה מסוימת. מכאן, בכל מקרה נתון, היחיד עשוי להיות שבע רצון מכך ששותף בבניית התוצאה, שדבריו נשמעו, בה במידה שהוא שבע רצון מכך שהמגשר היה יעיל וללא משוא פנים. עדיין, אספקטים אלו של שביעות רצון הלקוח לא הם המורים על הצלחת התהליך, אם כי יש להם יד בכך. לדוגמה, שהתהליך כלל גישה הוגנת והעצמה של הצדדים, מה שהם באמת מראים ובבירור, הוא שהלקוחות קבלו הגינות והעצמה, ולא שהתוצאה, לאמיתו של דבר, הייתה הוגנת או מתקבלת. אפשרי בהחלט שתהליך הוגן יוביל לתוצאות לא הוגנות – כמו ההקצאה של המקורות התלויים בהשלכת מטבע. מגשר פיקח ולא רגיש עם אג'נדה אישית עלול להוביל את הצדדים להאמין שהתהליך היה הוגן בשעה שהוא לא היה כזה. כיום, יש לנו מצב בו גישור, לעיתים קרובות מוכיח בעצמו: לקוחות יכולים להגיע לתוצאות מתקבלות לעיתים במקריות מתוך תהליך דל ביותר או שהם עשויים לקבל תוצאות של תת- רמה מכיוון שהתהליך נצפה כהוגן. בקורת עצמאית תהא פתרון אחד לקושי שמגשרים ומשתתפים יש בהערכת ההצלחה של התהליך ותוצאותיו.

העדפות מוטעות: הענבים החמוצים והמתוקים.

במשלי איזופוס, שועל התאווה לענבים בשלים שהיו בכרם. הוא ניסה, לשווא, לקחת אותם. הוא עוזב, תוך הצהרה, שסביר להניח שהענבים היו במילא חמוצים. ג'ון אלסטר [1982] מתאר תופעה זו כ'צורה של העדפה מסתגלת' [ע. 129].
האספקט החיובי של העדפה מסתגלת בגישור הוא שהלקוחות לא יהיו מאוכזבים אם הם נכשלים בהשגת הסכמים לא-ריאליים, וע'כ רווחתם לא תעלם. לדוגמה, הורה שרוצה משמורת מלאה ודמי מזונות לילד , ניתן לומר לו שזו ציפייה לא ריאלית. ההורה עשוי/ה לסגל את העדפותיו/תיה תוך הסתמכות על מידע חדש זה. התואה היא ששביעות רצון הלקוח תהא רובה לציפיותיו, ואלו, בתורן, תעוצבנה או תתגוונה על ידי המגשר. שביעות הרצון שתהיה ללקוחות עם התוצאה תהיה פונקציה חלקית של הציפיות שנתנו להם. לאמיתו של דבר, המגשר החמיץ קמעה את הענבים והפך אותם לפחות נחשקים.
בכל אופן, ישנם גם אפשרויות שליליות. ניקח את המקרה בו אישה הולכת לגישור בשל דרישות קטנות. נאמר לה ע'י קרוב, חסר מידע, אך מתוך כוונה טובה, שהכי הרבה שהיא יכולה לצפות לו הוא הערך הנוכחי של פריט, השנוי במחלוקת, במקום עלות תחליפית, דבר שאינו נכון במקרה שלה. ההשפעה של עצה זו תהא שהאישה תהא שמחה ביותר אם תקבל הצעה מרוכל העולה במעט על הערך הנוכחי, למרות שהסדר כזה עשוי לתת תוצאה לא הוגנת; במקרה כזה הענבים הומתקו בצורה מלאכותית.
צורה של העדפה מסתגלת יכולה לעבוד הן כיתרון והן כפגיעה בלקוח המצוי בגישור, והדינמיקה עשויה להיווצר בהתאם לניהול של המגשר. גם כאן, שביעות רצון הלקוח לגבי ההסכם, שנערך בגישור, לא יכולה להיות מדד אמיתי של תוצאה הוגנת שכן שביעות הרצון היא, בגדול, פונקציה של מה שהלקוחות קבלו כעצה. לדוגמה, קחו מקרה שבו יש שני סטים של צדדים עם בעיות דומות מלבד זאת, שהציפיות לתוצאה של צד אחד באחד מהזוגות הורדו ,באופן דרמטי, על ידי עצה סמכותית. לא יהיה זה מפתיע למצוא, שהצד עם הציפיות הנמוכות מסכים עם תוצאה, שהיא פחות אופטימלית מההסכם אליו הגיעו החלוקים ביניהם במקרה האחר; אותו הצד עשוי אף להיות מרוצה עם תוצאה לא צודקת. בכל אופן, הרמה של שביעות הרצון של הלקוח עשויה להיות שווה בשני המקרים.

דלות המידע.

בכל מצב, אנשים ללא מידע מדויק או מושלם, סביר להניח שלא יעשו את ההחלטה הטובה ביותר והחלטות גרועות יוצרות הסכמים גרועים. סוגי האינפורמציה המעורבים יהיו: מידע מוצק, הערכה מתאימה של המידע ודרכים כיצד להתמודד עם אי ודאות [המונד, קיני ורייפא, 1998]. מכאן עולה השאלה, כיצד המגשר מזהה את העובדות והמידע הנדרש ומחליט מי יאסוף את האינפורציה.
מאת: קווין גיבסון

תקציר

אחד הכוחות של גישור הוא זה, שיחידים יכולים ליצור את החוזים שלהם, ומגשרים רבים נכונים לפקח או להתערב בחוזה שהצדדים אשרו.
אני מציע שמגשרים לא יוכלו להתעלם מהאופי של החוזה. צדדים, עשויים להיות שופטים לא מהימנים לאינטרסים שלהם, ולמעשה ישנם נושאים חברתיים רחבים יותר שעל הצדדים לתת את דעתם עליהם. האנליזה שלי מורה, שצריך להיות מכניזם מסוים לבחינה חיצונית של כל ההסכמים שנעשו בגישור. למרות שמסקנה זו עשויה להפוך את הגישור לפחות יעיל, היא הכרחית להשיג את השלמות של התהליך.
הרבה מהעבודה העוסקת באתיקה של גישור התרכזה בתהליך יותר מאשר בתוצאה. למרות שיש התקרבות מובהקת בין הדעות השונות לגבי התנהגות המגשר בפגישות, עדיין ישנה אי הסכמה גדולה לגבי מידת ההתערבות של המגשר בתהליך או בנסיונו לשנותו. גישה אחת, המאופיינת על ידי פולברג וטיילור [1988] בעבודתם המקורית הקרויה : 'גישור', מציגה בעיקרה את האמונה בעליונות האוטונומיה של הקליינט, יחד עם המסקנה שעל מגשרים 'להסיר ידיהם' ביחס לכל פתרון פוטנציאלי. לקוחות נתפסים כבעלי 'היכולת, סמכות ואחריות ללגיטימיות של הגישור.
4. מצב של מו'מ שבו לא קיים פוטנציאל להסכם בעל רווח הדדי. למרות מצב זה נמצא שברוב המקרים [ 90%] הגיעו הצדדים להסכם. כך שנראה שרב הנושאים והנותנים מעדיפים הסכם לא רווחי ממצב של מבוי סתום.
5. בעיות עם קריטריונים אובייקטיביים בהסכם. פישר ויורי [1981] הציעו ש'קריטריונים אובייקטיביים' יהיה בבסיס כל הסכם. יש לפחות שתי דרכים לפרש 'קריטריונים אובייקטיביים'. מצד אחד אנו עשויים לחשוב עליהם כעל דברים בולטים אשר נכונים תמיד, אינם תלויים בצופה, ומהצד השני כדברים אשר שני הצדדים יקבלו כסטנדרטים בלתי תלויים מעצמם.
6. יש לקחת את שביעות הרצון של לקוח במונחים של התהליך שהלקוח עבר, כמו שביעות הרצון הסובייקטיבית הנובעת מהקבלה של תוצאה מסוימת. יש והתהליך כלל גישה הוגנת והעצמה של הצדדים, ומה שהלקוחות באמת מראים ובבירור, הוא שהם קבלו הגינות והעצמה, ולא שהתוצאה, לאמיתו של דבר, הייתה הוגנת או מתקבלת.
7. בכל מצב, כשאנשים הם ללא מידע מדויק או מושלם, סביר להניח שלא יעשו את ההחלטה הטובה ביותר והחלטות גרועות יוצרות הסכמים גרועים. מכאן עולה השאלה, כיצד המגשר מזהה את העובדות והמידע הנדרש ומחליט מי יאסוף את האינפורמציה ובאיזו דרך. זו הופכת להיות הבעיה הראשונית והמונעת את ניהול התהליך של מגשרים 'נייטרליים'. הבחירה של האינפורמציה העניינית ואיך להביאה לשולחן הדיונים מערבת, בהכרח, שיפוטים ערכיים מצד המגשר.
המחברים מדגישים, שהמגשר יחבר הצהרה של ערכים אישיים כמשפט פתיחה.

תשובות המחבר לנושאים/בעיות שהועלו:

1. צריך להיות מכניזם מסוים לבחינה חיצונית של ההסכמים שנעשו בגישור. לטענת המחבר, למרות שמסקנה כזו עשויה להפות את הגישור לפחות יעיל, היא הכרחית , לטענתו, להשגת השלמות של התהליך.
2. א. פולברג וטיילר [1988] – הקלינט אוטונומי לחלוטין.
ב. הגס [1995]; מקוון, רוג'רס ומימן [1995] – התערבות המגשר תהא בתהליך לא בתוכןץ
המחבר – מחזיק בגישה ששביעות הרצון של הקליינט בלבד  אינה מדד מספק של הצלחה או לגיטימציה של הגישור, שכן הגישור במהותו פועל באווירה של אמון ווסודיות וללא פיקוח.
3. אחת ההתנגדויות להתערבות טוענת, שכל תוצאה תהא בהכרח הוגנת מעצם העובדה שהתהליך היה הוגן, על כן שום עזרה עצמאית לחוזה תהא מתאימה.
אנו יכולים לדמות מקרים, בהם המגשר אינו נוטה לצד זה או אחר, נוהג בהליכים ברורים, נותן לשני הצדדים את המרחב והזמן להעלות את צריהם והאינטרסים שלהם והצדדים עוזבים עם הסכם שהם מרוצים ממנו. ועדין, התוצאה עשויה להיות לא הוגנת, צודקת או מתאימה במספר מובנים:
· לצדדים יש תמריץ שלילי להגיע להסכם
· ביסוס ההסכם על קריטריון סובייקטיבי ולא אובייקטיבי
· הצדדים טעו לגבי העדפותיהם
· המידע שהיה בידיהם היה דל
· הפילו את נטל ההסכם על צד שלישי תמים או נאיבי
· הפרו מדיניות כללית בדאגתם לפתרון המחלוקת הקיימת.
בכל המקרים הנ'ל, הצדדים השותפים לגישור הביעו שביעות רצון, ויחד עם זאת התוצאות עלולות להיות לא רצויות או לא הוגנות.
המסקנה הנובעת מסקירת הבעיות הנ'ל : ששביעות הרצון של הלקוח תושלם תוך הערכה של התוצאות.
4. הסבר אפשרי אחד לתוצאה זו הוא שיש 'תהליך של הסקת מסקנות מתואם הדדית' תוך כדי הגישור [ג'ונס ודיויס, 1965], הכוונה למכניזם פסיכולוגי המוביל את התהליך לתוצאה כך שהמשתתפים, שחושבים שהתהליך עצמו הנו הוגן ומתאים, מרגישים מחויבים להגיע להסכם כל שהוא. למרות שמבוי סתום עקב תחום של מו'מ שלילי הנו באמת מכשלה להגיע להסכם, אזי עדיין זו תוצאה חיובית במובן ששני הצדדים יעזבו את שולחן המו'מ לא מובסים. במובן זה אולי עדיף מצב ללא הסכם מאשר הסכם עלוב. מכאן, תפקיד המגשר הוא להגיע להסכם יעיל.
5. המסקנה של הצדדים המשתמשים בקריטריונים אובייקטיביים, במובן של פישר, היא שמו'מ המבוסס על צרכים , לא יבטיח, לכשעצמו, הוגנות לצדדים. על-כן, מגשר, שלוקח אחריות לגבי התוצאה, יצטרך להיות ערני שהסכמת הלקוחות להסכם לא ישתמע ממנה, באופן אוטומטי, שהוא הוגן, וכדי לחוות הוגנות, המגשר יזדקק לסטנדרט חיצוני משמעותי להשוואה או ליצור בתוך ההסכם טווח מתקבל של הסכמה כך שניתן יהיה להתאימו לכל מקרה ומקרה.
6. בקורת עצמאית תהא פתרון אחד לקושי שמגשרים ומשתתפים יש בהערכת ההצלחה של התהליך ותוצאותיו.
7. דרך אחת לפתרון הקושי היא לאמץ את מודל היעוץ הפרספקטיבי סימטרי [ SPA. גישה זו מציעה שמגשר יעודד, בצורה אקטיבית, איסוף מידע, התחלקות והתייחסויות לכל הצדדים.
8. המחבר מציע, שמבחינה פרקטית, משפט חופשי מערכים לחלוטין- יהא בלתי אפשרי, ולפחות ה- SPA מנסחים את ההטיות שלה במונחים פשוטים. הם מעריכים רציונליות, שיקוף בקורתי, חשיבה יצירתית ומעודדים אותם בתהליך הגישור.

נושאים נוספים:

1. צורה של העדפה מסתגלת יכולה לעבוד הן כיתרון והן כפגיעה בלקוח המצוי בגישור, והדינמיקה עשויה להיווצר בהתאם לניהול של המגשר. גם כאן, שביעות רצון הלקוח לגבי ההסכם, שנערך בגישור, לא יכולה להיות מדד אמיתי של תוצאה הוגנת שכן שביעות הרצון היא, בגדול, פונקציה של מה שהלקוחות קבלו כעצה.
2. גישת ה- SPA אינה מגיעה לאימון הצד החלש וכנראה שהתוצאות שתתקבלנה לא תהיינה האופטימליות ביותר. הלקוחות עדיין יבחרו תוצאה אשר בה הדברים יילקחו בחשבון, בצורה דלה יותר מאשר ניתן היה. אף על פי כן, גישה זו מאפשרת למגשרים לחלוק מידע שיכול להיות מועיל, ובמקרים רבים התוצאות תהיינה גרועות יותר, אם המגשר יחזיק את המידע בגלל שפחד להפר את הנייטרליות.

נקודת מפנה | כל הזכויות שמורות | קרדיט פיתוח