צור קשר
ספריית מאמרים >> גישור כללי >> גישור פמיניזם: ערכים משותפים ואתגרים

גישור ופמיניזם: ערכים משותפים ואתגרים

כתבה: מרשה ליכטנשטיין
פורסם ב- Mediation Quarterly, volume 18, no.1 fall 2000.


מאמר זה הינו מאמר תיאורטי העוסק בהשפעת התפתחות הפמיניזם על הגישור הטרנספורמטיבי. המאמר מנסה להראות את הדומה בין התפתחות הפמיניזם עד למצבה כיום, והתפתחות הגישור הטרנספורמטיבי שבעצם מתפתח באותם כיוונים לטובת השגת מטרות דומות. המאמר גם מנסה להציג את האתגרים העומדים בפני הגישור הטרנספורמטיבי בהתמודדו עם בעיות דומות לאלה שניצבו וניצבות בפני הפמיניזם.

גישור טרנספורמטיבי

לטובת הקורא להל'ן תיאור קצר וכללי של הגישור הטרנספורמטיבי.
מאז ומעולם, סכסוכים היו ויהיו חלק בלתי נפרד מחיינו ומהחברה בה אנו חיים. לעתים עלול הסכסוך להביא להקצנת עמדות, לאיבה ולגילויי אלימות. עם זאת, סכסוכים בבסיסם אינם בעלי ערך כלשהו, טוב או רע. נהפוך הוא, ניהולם של סכסוכים ויישובם בצורה יעילה יכול להוות כר פורה לצמיחה והתפתחות, להעשרה ולגיוון תרבותי ולבניית בסיס לסובלנות, סבלנות ופתיחות.
תאוריית הגישור הטרנספורמטיבי, פותחה בגלגולה הנוכחי בארצות-הברית על ידי פרופ' בוש ופרופ' פולג'ר ופורסמה בשנת 1994 בספר 'The Promise of Mediation' שעורר גלים רבים בעולם ה-Alternative Dispute Resolution.
התאוריה העוסקת בחשיבה על הגישור כהליך טרנספורמטיבי, גורסת כי ניהול נכון של התהליך יכול להביא להעצמה והכרה של הצדדים הנצים.
בוש ופולג'ר [1996] טוענים כי כל קונפליקט מהווה אפשרות לגדילה וצמיחה. לא בהכרח יש צורך להיכנס להליך הגישור כאשר המחשבה על פתרון הקונפליקט מהדהדת בראשינו. אלא, הקונפליקט המנוהל באמצעות תהליך הגישור מאפשר לצדדים למידה ופיתוח של כישורים וכלים חדשים ועיבוד מחדש של ההסכמות הקוגניטיביות והתאמתן למצב החדש. כלים קוגניטיביים והתנהגותיים חדשים אלו יעזרו לצדדים בניהול ופתרון הבעיה או הסכסוך הקיים, כמו גם כלים לניהול קונפליקטים עתידיים. המטרה של הגישור הטרנספורמטיבי היא יצירת שינוי אצל היחיד או הקבוצה אשר ייצרו העצמה אישית והכרה הדדית ועל ידי כך יאפשרו להם לגשת לבעיות עכשוויות ועתידיות בחוסן ובפתיחות כאשר כלים חדשים באמתחתם.
כאשר אנו מדברים על העצמה, אנו מדברים על היכולת הניתנת לצדדים להגדיר את הבעיה או את הסכסוך וחיפוש עצמי ועצמאי אחר פתרונות אפשריים. בצורה כזו, הצד שהרגיש עד עתה לכוד בסכסוך חש את יכולתו המחודשת וחוזקו להתמודד ביצירתיות עם בעיות החיים. מחקרם של בוש ופולג'ר מראה, כי בעזרת העצמה מתבהרים היעדים, המשאבים, האופציות וההעדפות ועוזרים בקבלת פתרון המתאים לפתרון הסכסוך על פי צורכי הצדדים.
הכרה, על פי תפישה תאורטית זו, פירושה היכולת של הצדדים לראות ולהבין את נקודת מבטו של האחר ולהבין כיצד הם רואים ומפרשים את הבעיה ופתרונה. בתהליך ההכרה יפתח הצד האחד אמפתיה לצרכיו ועמדותיו של הצד האחר ויכיר בהם, גם אם לא יסכים להם.

תקציר המאמר

בגישור בכלל ובגישור הטרנספורמטיבי בפרט קיימים מספר ערכים הזהים לערכים הקיימים בפמיניזם, למרות הביקורת הפמיניסטית נגד הגישור. במאמר זה יידונו מספר מרכיבים המשותפים לפמיניזם ולגישור. הפמיניזם והגישור מטפחים הגדרה עצמית, מעודדים חיזוק של ערכים כמו אמפתיה, דאגה ואכפתיות במישור הציבורי; הם עוסקים בנושא ההעצמה ומנסים להגדיר מחדש את המונח כוח, באופן שיכלול דפוסי התנהגות שאינם דומיננטיות. מאחר שהפמיניזם סבל מחבלי גדילה במעבר מתנועה הומוגנית של המעמד הבינוני לתנועה חברתית פלורליסטית רבגונית, הוא יכול לשמש כמודל לתנועת הגישור, שכן היא מתרחבת ומתמודדת עם דרישותיו של ציבור מגוון מבחינה דמוגרפית.
הגישור הטרנספורמטיבי חייב תודות לפסיכולוגיה החברתית הפמיניסטית, ובמיוחד לעבודת המחקר של Carol Gilligan על התפתחות המוסריות אצל גברים ונשים. אך חוב זה יצא לגמרי מרשותה של Gilligan, והוא מתייחס לעקרונות הבסיסיים של הפמיניזם עצמו. Northrup [1991] התייחס לכמה מקווי הדמיון שבין תיאוריית הסכסוך לבין התיאוריה הפמינסטית: שתיהן מותחות ביקורת על פתרון סכסוכים בסגנון של עימות בין צדדים ועל פוליטיקה מסורתית של כוח ושתיהן מתייחסות לאינטרסים של כל הצדדים וליחסים שבין הצדדים. לאחר בדיקה אנו מוצאים קווי דמיון נוספים, אשר די בהם כדי לומר שהגישור בכלל והגישור הטרמספורמטיבי בפרט - יסודם בערכים ובאמונות פמינסטיים.
גישור טרנספורמטיבי הוא הענף היחיד המכיר באופן מוצהר בקשר שלו לחשיבה הפמיניסטית, אך ניתן להבחין גם בקשרים בין ערכים פמיניסטיים לבין שיטות גישור מעשיות אחרות. אופני החלוקה הקיימים בין סוגי גישור, כמו גישור טרנספורמטיבי וגישור של פתרון בעיות, אינם מוחלטים והשיטות שבהן משתמשים אינן בלעדיות לתיאוריה בלבד או לעבודה המעשית בלבד [Menkel-Meadows, 1995]. גישור כיישום טרנספורמטיבי, כמו גם בצורתו הכללית ביותר, מגלם בתוכו ערכים פמינסטיים. על אף המכנה המשותף בין פמניזם לגישור, הפמיניסטיות מותחות ביקורת על הגישור. אולי הגישור הוא אחד מכליו של הגבר ועל הנשים להימנע ממנו. בדיון זה, העוסק בקווי הדמיון שבין גישור בכלל וגישור טרנספורמטיבי בפרט לבין פמיניזם, נעשה ניסיון להגדיר בצורה ברורה יותר את הקשר בין גישור לפמיניזם על ידי השוואת האמונות והערכים שבהם דוגלים גם הגישור וגם הפמיניזם

הביקורת הפמיניסטית על הגישור

הביקורות על הגישור מורכבות משלושה היבטים והן מתמקדות במקומן של הנשים בתא המשפחתי או במערכת הזוגית שלהן עם גברים:
ראשית, הגישור מנצל אירועים ומצבים, שהם פוליטיים בעיקרם, והופך אותם לפרטיים [Bottomley, 1985; Schutt, 1988]. לגבי פמיניסטיות רבות, המקור והמקום לדיכוי הנשים הם המשפחה. כאשר גירושין, משמורת וויכוחים משפחתיים אחרים נדונים במסגרת גישור במקום במסגרת תהליך ציבורי שמספקת המערכת המשפטית הם הופכים להיות אירועים פרטיים. אם המקור לרוב הבעיות במשפחה הוא המערכת החברתית הפטריארכלית והתרבות הפטריארכלית, אזי אופיים הפוליטי של הוויכוחים בין גבר לאישה מתמסמס בתוך אופיו הפרטי של מפגש הגישור. תוצאת השימוש בגישור בגירושין, לדוגמה, היא שהסכסוכים במשפחה, הנובעים בדרך כלל מההבדלים בכוח, במעמד ובהכנסה שבין גבר לאישה, הופכים להיות פרטיים. הטיפול בסכסוכים אלה כדוגמאות פרטיות של קצר בתקשורת או אי הבנה, המצריכים פתרונות אישיים ייחודיים, מטשטש את ההשלכות הפוליטיות של הסכסוך במשפחה.
שנית, קיימים חוקרים הטוענים [Fineman, 1988; Gagnon, 1992; Schutt, 1988] שהגישור מתעלם מהבדלי הכוח בין גברים לנשים ומותיר את הנשים במקום נחות מהגברים במשא ומתן עמם. בדיוני משמורת היינו עדים למעבר מפסיקה לגישור בד בבד עם מעבר ממשמורת בלעדית על הילדים למשמורת משותפת. Fineman [1988], מניח שלגברים יש כוח רב יותר מאשר לנשים, וכתוצאה מכך הם מפגינים שליטה במערכות היחסים שלהם עם נשים. בנוסף, הנוהג להעניק משמורת משותפת נובע משתי הנחות מוטעות: האחת, שקיימת השתתפות שוויונית בגידול הילדים בין שני ההורים, והשנייה שההשקעה הרגשית בתפקיד ההורות שווה אצל שני ההורים. בפועל, כך על פי Fineman [1988], האם היא זו שנשארת בעלת המשמורת, בין אם המשמורת בלעדית או בין אם היא משותפת. לכן, הנשים שרוצות משמורת בלעדית נמצאות בעמדה נחותה בדיוני הגירושין, אם לוקחים בחשבון את הנורמה החדשה של משמורת משותפת. הנשים מאבדות את כוח המיקוח שלהן ולעתים הן מתמקחות לגבי התמיכה הכלכלית שלה הן זקוקות ושמגיעה להן במשמורת בלעדית. יתר על כן, במקרה של משמורת משותפת, הגירושין אינם שמים קץ למערכת היחסים אלא מגדירים אותה מחדש. משמורת משותפת מחייבת שיתוף פעולה ומערכת יחסים מתמשכים, שבה הבעל לשעבר עלול עדיין לשלוט בחיי האישה בלי להיות אחראי יותר [ממה שהיה בתקופת הנישואין]. הטיעון נגד גישור מרמז על כך שבגישור האישה מתפשרת על האוטונומיה שלה בהסכמה למשמורת משותפת, שהיא התוצאה השכיחה ביותר של הסדר בעקבות גישור.
שלישית, במסגרת הגישור קיימים טיעונים ברורים נגד העיסוק בנושאים של התעללות מינית ופיזית. תהליך הגישור מבוסס על מספר הנחות המעמידות נשים מוכות בסכנה: הגישור אינו חובה, לצדדים כוח מיקוח דומה או שווה, המפגש הוא פרטי ולא צד כנגד צד והמגשר הוא אדם נייטרלי שאינו חורץ דעה ומתייחס לשני הצדדים באופן שווה - ראויים לגינוי או שאינם ראויים לגינוי לגבי הסכסוך הנוכחי ויישובו [Gagnon,1992]. הנחות בסיסיות אלה תורמות להמשכה האפשרי של ההתעללות, להמשך שלילת כוחה של האישה המוכה ולהגנה על האדם המכה מפני עונש המעוגן בחוק [Gagnon, 1992; Pearson, 1997; Rifkin,1989].

גישור ופמיניזם

תנועת הגישור הטרנספורמטיבי, על הרעיונות, הערכים והאמונות שלה, אינה מהווה התפתחות אחת ויחידה. כמו ענפים אחרים בגישור, היא חלק ממפעל גדול יותר וממושך של שינוי חברתי [Folberg, 1983; Hermann, 1993]. בדיון זה משווהמרשה ליכטנשטיין בין גישור טרנספורמטיבי לבין פמיניזם בן-זמננו. שניהם מעודדים את האמונה ששינוי ביחסים חברתיים הוא חלק בלתי נפרד משינוי פוליטי ותרבותי.
פמיניזם הוא 'גם אידיאולוגיה וגם תנועה למען שינוי חברתי ופוליטי המבוסס על ניתוח מהותי של זכויות היתר של הגבר ושל נחיתות האישה בכל חברה נתונה' [Offen, 1988]. בהשוואה בין גישור לבין פמיניזם מוצאים שלושה מרכיבים משותפים: הגדרה עצמית, הבאת ערכים מהמישור הפרטי אל החיים הציבוריים והצגת פרשנות חדשה למונח כוח. אנו מוצאים גם קו דמיון רביעי: הצורך ליצור אחדות מתוך מגוון דברים שונים. כמעט מאז התהוותו, היה הפמיניזם תנועה חברתית פלורליסטית, והיה צורך להתמודד עם אתגר זה. ככל שיתפתח הגישור, הוא יתמודד עם אותו אתגר וינסה לפתור אותו.
המגשרים מעצימים את הצדדים בשתי דרכים. ראשית, הם מאמתים את יכולתם של הצדדים לייצג את עצמם. המגשרים עושים שימוש בתחקור, בהקשבה פעילה ובהצגה מחדש של הדברים כדי לעזור למשתתפים לבדוק אפשרויות והשלכות של דפוסי התנהגות שונים. למרות העובדה שהמגשרים חייבים בתחילה לקבוע אם משתתף מסוים מסוגל לקבל ולהבין הסכמים, ההנחה היא שכל אדם מסוגל לדעת ולעשות את הטוב ביותר עבור עצמו.
לגבי מגשרים טרנספורמטיביים, השאיפה היא להגיע להסכמה, אך המטרה האמיתית היא להעצים את הצדדים המעורבים בסכסוך. במודל הטרנספורמטיבי, אותו צד מועצם הופך להיות מיישב סכסוך מועצם, אדם המסוגל לשאת באחריות לגבי ההחלטה שקיבל, בין אם קיימת הסכמה בין הצדדים ובין אם לא. מגשרים טרנספורמטיביים מעצימים את הצדדים, מכיוון שהגדרה עצמית היא בעלת ערך משל עצמה ומהווה צעד ביצירת שינוי חברתי. גישור מוצלח הוא גישור שממנו מסוגלים הצדדים לקחת לעצמם חלק מאותה הרגשת העצמה [מטרה נוספת - יצירת הכרה - תידון בהמשך]. כאנשים אוטונומיים מועצמים, הצדדים הנצים עשויים ליצור מה שייקרא באחד הימים 'סדר חברתי של מערכת יחסים המגולם באמצעות צורות חדשות של תהליכים ומוסדות חברתיים'.
הפמיניזם הרדיקלי, כמו גם הענפים הליברליים והשמרניים יותר שלו, שואף להעצים את הנשים כמשתתפות מלאות במישורים הכלכליים, הפוליטיים, החברתיים, המשפחתיים והתרבותיים, כאשר הנשים יקבעו לעצמן את התפקידים שימלאו בתחומים אלה. תנועת הנשים המוקדמת התעניינה במיסוד זכויות אדם בסיסיות לנשים בכל הנוגע לבעלות על רכוש, מציאת מקום עבודה וזכות הצבעה [Sinclair, 1965]. בראשית שנות השישים לחמו ארגונים אמריקניים פורמליים, כמו הארגון הלאומי לנשים, הוועידה הפוליטית הלאומית לנשים וליגת הנשים לפעולה הוגנת, למען זכויות הנשים כדי שישתתפו בצורה מלאה כנשים מועצמות בתחומים חינוך, תעסוקה, פוליטיקה וחיי החברה בככל.
Carol Gilligan חקרה צורת חשיבה מוסרית, והראתה שמוסריות המושתתת על נקודת מבט נשית עוסקת במערכות יחסים יותר מאשר בצדק. Gilligan ערכה מחקר על צורת חשיבה מוסרית בקרב נשים, תוך שהיא מגיבה על השמטת ניסיונן של הנשים ביצירת תיאוריות של התפתחות מוסרית. היא ראתה כיצד האתיקה של האכפתיות והדאגה צומחת מתוך החשיבות הרבה יותר שנשים מייחסות לקשר הרגשי ולקרבה. עבור הנשים, מוסריות היא 'בעיה של הכלה ולא של טענות מאזנות' [עמ' 160] ושל אי פגיעה בזולת. האיזון שבין אנוכיות לבין אחריות, בין אוטונומיה לבין אכפתיות ודאגה מהווה מאבק מתמשך עבור הנשים. השילוב בין מוסריות של מערכת יחסים לבין מוסריות של צדק אפשרי אצל גברים ונשים כאחד, כאשר המוסריות כוללת אכפתיות על עצמי המאוזנת על ידי אכפתיות על הזולת.
גישור טרנספורמטיבי עושה שימוש נרחב בעבודת המחקר של Gilligan. בספרם The Promise of Mediation [הבטחה לגישור] Bush ו-Folger מדגישים שוב ושוב עד כמה צריכים המגשרים להבין את הממדים הבין-אישיים של הסכסוך ולהקפיד על כך שמערכות היחסים יהיו מעל ומעבר לצורך בהשגת הסכם. בגישור טרנספורמטיבי, ההעצמה האישית מתאזנת על ידי מטרה חשובה באותה מידה של טיפוח ההכרה בזולת, זוהי התייחסות לקרבה ההדדית ולתלות ההדדית שהזכרנו קודם לכן. אם מצליחים לגרום לצד אחד בגישור לפעול למען ההכרה בזולת, אזי מצליחים להשיג מטרה חשובה מאוד בתהליך הגישור הטרנספורמטיבי, וזהו המפתח לכוח הטרנספורמטיבי המהפכני הקיים בגישור. כל מי שמעורבת במשא ומתן כלשהו נתקלת בדילמה של שמירה על האינטרסטים של עצמה אך בלי לנצל את הזולת לרעה לגמרי. מגשרים מסורתיים מכירים בעובדה שיש לשכנע רבים שצורכי הזולת חשובים ושיש לקחת אותם בחשבון. המגשרים משתמשים בשיטות שונות כדי לשכנע את הצדדים ששיתוף פעולה הוא יעיל לכולם. לדוגמה, הם דנים באפשרויות השונות לעתיד מערכת היחסים, מוצאים דרכים ליצירת אפשרויות של קח ותן או מזהים אינטרסים משותפים. כאשר הצדדים בגישור חווים אמפתיה, המכונה בגישור טרנספורמטיבי בשם 'הכרה', הם הופכים להיות אנושיים יותר זה כלפי זה [Bush ו-Folger, 1994] והם חשים חמלה רבה יותר לגבי המצבים והבעיות שבהם שרוי הצד השני. האידיאל הוא 'היכולת לחוש חמלה' ['compassionate strength'] [Bush ו-Folger, 1994, עמ' 230], שילוב בין הגדרה עצמית ומסירות לזולת. כאשר יוצרים אמפתיה והכרה לא רק בוויכוחים של בית ומשפחה אלא גם בזירות אחרות של סכסוכים, הגישור הטרנספורמטיבי מוציא לתחום הציבורי ערכים של אכפתיות וטיפוח, האופייניים בדרך כלל לחיים הפרטיים בלבד.
גישור טרנספורמטיבי כולל את האפשרות של 'פיתוח חברה בעלת ראייה המתמקדת במערכת יחסים', שבה חופש הפרט והמצפון החברתי, או 'הדאגה לחוק ולצדק והדאגה לאכפתיות ולקשר הדדי' משתלבים יחד [Bush ו-Folger, 1994]. בהדגשת התהליך על פני התוצאה, הגישור הטרנספורמטיבי מכיר בכך שעשויים להיות פתרונות שונים גם כאשר הסכסוכים נראים דומים, זהו עיקרון הנשאב מתוך הסבריה של Gilligan לגבי מוסר האכפתיות והדאגה אצל הנשים. מוסר זה מאפשר לנשים להתייחס לצרכים שלהן לגבי מצבים מסוימים ולמצוא פתרון ייחודי לבעיה הקיימת בלי צורך להיעזר בחוקים כלליים או בתקדימים, אשר ייתכן שלא יתייחסו לניואנסים או לצרכים ספציפיים של מציג הבעיה. כל סכסוך הוא ספציפי, ולכן משמעות הדבר היא שעלינו להימנע לחלוטין מעקרונות [או חוקים] כלליים, כאשר אנו מעריכים את האפשרויות העומדות בפנינו ומוצאים פתרונות. במילים אחרות, בגישור טרנספורמטיבי כל סכסוך הוא ייחודי והתוצאה חייבת לנבוע מהייחודיות של אותם יחסים מסוימים, ולא להסתמך על תקדים או חוק כדי לקבוע תוצאה או להגיע להסכם. עמדה זו דומה לרעיונות של Gilligan לגבי האופי ההקשרי של המוסריות והאמת.
לפמיניזם הייתה השפעה מכרעה על מזעור ההפרדה שבין החיים הציבוריים לפרטיים והוא סייע בתהליך הלגיטימציה שבהופעת רגשות פרטיים, כמו אכפתיות, דאגה וטיפוח, במישור הציבורי [Farganis, 1994]. הפמיניזם התרבותי טוען בעד התרומה הייחודית והחשובה ביותר של הנשים לחברה, תרומה המבוססת על תכונות פנימיות המאפיינות נשים, כמו טיפוח,אכפתיות ודאגה, שלווה וקשר הדדי [Chodorow, 1978; Gilligan, 1982; Ruddick, 1989]. הן בגל הראשון והן בגל השני של הפמיניזם נעשה ניסיון לעגן בחוק את הרפורמות המבוססות על האופי 'העדין' יותר של הנשים ואת הצורך לעטוף את חיי הציבור המחוספסים באותן תכונות הנזכרות לעיל.

כוח

נושא הכוח הוא מעניינם של הגישור ושל הפמיניזם כאחד. נהוג להגדיר כוח כיכולת לגרום לזולת לעשות כרצונך. גם הגישור וגם הפמיניזם מנסים לשפר את הבנתנו לגבי המונח כוח על ידי הרחבת ההגדרה, באופן שתכלול את הביטויים, המקורות והשימושים השונים שלו. בפרק זה דנה מרשה ליכטנשטיין במאמצים להמשגת הכוח בספרות הקיימת הן אודות הגישור והן אודות הפמיניזם.
ההעצמה מציגה את אידיאל הכוח בגישור הטרנספורמטיבי. מושג זה שקול כנגד המונח כוח אישי [Bush ו-Folger, 1994] וניתן לראותו כקרוב למונח 'כוח כלפי', הנדון הן במסגרת של פמיניזם והן במסגרת של צורות גישור אחרות. בגישור הטרנספורמטיבי המילה העצמה היא מילה נרפדת לאחת מהמילים הבאות או לכולן: אוטונומיה, תחושת ערך עצמי, תפיסה עצמית בטוחה, הגדרה עצמית, היכולת להתמודד עם בעיות והיכולת לקבל החלטות [Bush ו-Folger, 1994]. למרבה הצער, מושג הכוח אינו לא שוכלל מעבר לכך. הגישור הטרנספורמטיבי אינו מתייחס ישירות למקורות המבניים של הכוח, הנובעים מהבדלי הזדמנויות, משאבים והשפעה, מקורות הזמינים עבור קבוצות שונות בחברה.
הספרות המקצועית הקיימת בתחום מחקר השלום ותחום היחסים הבינלאומיים מספקת רקע להבנת מונח הכוח כמושג רב-ממדי. לדוגמה, Carroll [1972] סבורה כי 'מחקר השלום חייב לשים סוף מוחלט לתפיסת הכוח כשליטה ולוותר על העיסוק הנוכחי שלו באנשים, בקבוצות ובמוסדות הנתפסים כבעלי כוח' [עמ' 605]. להבנת המונח כוח היא מציעה במקום שליטה את המונח יכולת: 'כוח עצמאי, יכולת, אוטונומיה, הגדרה עצמית, שליטת האדם בחייו ולא בחיי הזולת, יכולת האדם להתמודד עם הסביבה שלו בעזרת האנרגיות והמשאבים העומדים לרשות עצמו ולא מתוך תלות' [עמ' 607]. Carroll משתמשת בשפה הדומה לזו של Bush ו-Folger [1994] בהגדרת ההעצמה. כאשר אנו מתייחסים ליכולת לפעול כאל סוג של כוח, אנו מסוגלים להבין שכל אותם אנשים, הנראים לנו כ'חסרי כוח', הם בעלי כוח ניכר; הכוח אינו שייך רק לאלה שמפעילים על הזולת שליטה הנראית לעין. בנוסף לכך, Carroll מציגה את רשימה הכוחות של החלשים: כוח מפורר, כוח האנרציה, כוח לחידושים או כוח ליצירת נורמות, כוח לעיגון בחוק, כוח אינטגרטיבי או כוח לחיברות, כוח מביע, כוח מתפרץ, כוח עמידות, כוח קולקטיבי או כוח לשיתוף פעולה, כוח לנדידה ממקום למקום או כוח של אוכלוסייה.
Boulding [1989] שכלל שלושה סוגי כוח: כוח מפורר או כוח של איום, כוח יצרני וכוח אינטגרטיבי, הכולל לגיטימיות ואהבה. הוא כותב ששלושת סוגי הכוח מקיימים ביניהם יחסי גומלין, כל סוג הוא רב-ממדי ואת כל שלושת הסוגים יכולים לממש אנשים יחידים או ארגונים. כוח אינטגרטיבי נותן לגיטימיות הן לכוח האיום והן לכוח היצרני [כוח כלכלי], וללא לגיטימיות כוח האיום והכוח היצרני לא יהיו יעילים. Boulding ממשיך לעניין אותנו והוא כותב: 'הצורה הבסיסית ביותר של כוח אינטגרטיבי הוא כוח האהבה'. הוא טוען כי אלה המסוגלים לאהוב את הזולת ואת העולם ללא תנאי הם בעלי השיעור הגבוה ביותר של כוח אינטגרטיבי. הדוגמאות שהוא מביא הן של ישו, בודהה ומוחמד.
בספרות המקצועית הקיימת על גישור חלק מהחוקרים בוחנים את מקורות הכוח ואת הדרכים שבהן הכוח מבוטא. Mayer [1987], לדוגמה, דן בדינמיקה של הכוח בגישור. הוא מפרט עשרה מקורות כוח: סמכות פורמלית, כוח של מומחה/מידע, כוח המבוסס על קשר, כוח המשאבים, כוח של הליכים, כוח הענישה, כוחו של מטרד, כוחו של הרגל, כוח המוסר וכוח אישי. בכך ש-Mayer משנה את המונח כוח בבביטוי של יכולת להפעיל השפעה על הזולת, הוא מסביר שלושה ביטויים של כוח: תגמול הזולת, ענישתו או שכנועו.
גישור טרנספורמטיבי מדגיש את ההעצמה ואת החזרת השליטה לצדדים המעורבים, ואילו במרבית ההכשרות לקראת גישור קיימת הנחה מרומזת כאילו הכוח הוא שווה ערך לשליטה. כאשר המגשרים דנים בצורך 'לאזן את זירת הפעולה', הם מבטאים בכך הבנה שרוב מערכות היחסים הן בעלות אופי היררכי שמקורו בסדר החברתי, שבו קיים מעמד גבוה בדרגה אחת, שבו יהיה ההורה, הבעל או המעסיק. ההכשרה בגישור כוללת פיתוח רגישות לדרכים שבהן חינוך, כסף, מעמד חברתי, התמחויות במיומנויות מסוימות, מוניטין, צחות לשון, אינטליגנציה ואף תחכום יכולים לתת לצד אחד כוח רב יותר על פני הצד השני. קיימת גם ההכרה בכך שאנשים מביאים עמם לשולחן הדיונים יכולות שונות, משאבים וניסיון בתחומים שונים המשפיעים על יכולתם לשאת ולתת ביעילות. לכן לומדים המגשרים בתקופת הכשרתם לנהל מצבים שבהם אין לצדדים השונים יכולות שוות לשאת ולתת או לייצג את האינטרסים שלהם. המגשרים יכולים להציע לצדדים להתייעץ עם מומחים חיצוניים, כמו עורכי דין או רואי חשבון, כדי לקבל את המידע שלו הם זקוקים, או שהם יכולים לתת לצדדים שיעור קצר בשיטות של משא ומתן. בחלק מהמפגשים עשויים המגשרים להשתמש שיטות ספציפיות, כמו השוואת זמן דיבור או מניעת הפרעות, כדי למנוע מהצד החזק יותר להשתלט על המפגש [Kelly, 1995]. תיאוריה של כוח הכוללת שיעורים מפי החוקרים המצוטטים לעיל יכולה להיות נכס בתהליך ההכשרה לגישור; היא תעודד מגשרים להתייחס להמשגות חלופיות של המונח כוח וייתכן שגם לאסטרטגיות גישור שונות.
הכוח הוא מושג רב פנים. מטריצה רב-ממדית יכולה אולי לשמש ככלי הטוב ביותר לתיאור כיצד פועלים יחד משאבים, ביטויים ותפיסות שונות של כוח. תאי מטריצה רבים יישארו ריקים בעת שנמתין למאמץ נוסף בהמשגת הכוח ובבחינת המושגים המופיעים בעבודה היומיומית שלנו.
שאלות בנושא הכוח תופסות חלק נכבד בתיאוריה ובעבודה המעשית של הפמיניסטיות. מראשית הגל השני של הפמיניזם, אחת השאלות החשובות ביותר הייתה 'כיצד כוח אישי ובין-אישי קשור למעמד החברתי של אדם מסוים וכיצד הוא מחוזק על ידי נוהג תרבותי הקיים בשטח'. בביטוי הפמיניסטי 'האישי הוא הפוליט' [Hanisch, 1971] מתומצתת ההבנה שבכל קשרי הגומלין קיימות מערכות יחסים שבהן מעורב כוח ושהערכים התרבותיים, האמונות והנורמות מחזקות את שליטת הגבר בחברה שלנו. חייבים לפתח מודעות או 'הכרה' כלפי הכוח ביחסים בין-אישיים ולפעול לתיקון חוסר האיזון בכוחות, כדי להגדיל את מידת הצדק וההגינות בין בני האדם.
הגדרות הכוח הממחישות את ריבוי ההיבטים שלו קיימות אמנם בספרות המקצועית, אך מרבית הדאגות המעסיקות אותנו ביומיום כאנשי מקצוע מרוכזות ביצירת איזון, דאגה הנובעת מראיית הכוח כמשהו מובן מאליו, כלומר 'כוח על'. חלק מאתנו פועלים להעצמת הצדדים כדי שיהיו מודעים לדברים, ייטיבו לשאת ולתת ויקבלו החלטות משלהם - במילים אחרות, מימוש ה'כוח כלפי'. חלקנו מקווים שבמפגש הגישור הצדדים יצליחו לממש את ה'כוח עם', כלומר, יפעלו בשיתוף פעולה למציאת פתרון שיועיל לכל אחד מהצדדים ואף לצדדים אחרים שאינם נוכחים במפגש. בצורה דומה, חלק מהפמיניסטיות פועלות למען איזון מחדש של הכוח בין הגברים לנשים, כלומר לחלוקה מחדש של כוח מסוג 'כוח על'. חלק מהפמיניסטיות פועלות למען העצמת הנשים, לדוגמה, על ידי הושטת עזרה לנשים מוכות לרכישת מיומנויות לעבודה, כך שיוכלו לבטא את יכולותיהן, או למען 'הכוח כלפי', בעולם. פמיניסטיות אחרות הן פעילות בקהילה, ועוזרות לבנות ולחזק לא רק את תנועת הנשים, אלא גם תנועות אחרות המובילות שינוי חברתי, ובכך לממש את 'הכוח עם'. אם נקדיש תשומת לב לעבודה המעשית שלנו, נוכל להרחיב את הידע שלנו ולפתח הבנות חדשות של מקורות ושל ביטויים של כוח.
האתגר שבאיחוד לעומת שוני. מכיוון שתנועת הגישור בארצות הברית חדשה יחסית, המחלקות בתוכה הן זמניות ונתונות לשינויים, אם לוקחים בחשבון את הפתחות התנועה הפמיניסטית בארצות הברית. כמו הפמיניזם, גם הגישור אינו עשוי מקשה אחת. הוא סיגל לעצמו תכונות של תנועה פלורליסטית. עשויים להופיע צורות וסוגים חדשים שלו, במיוחד כאשר הגישור נע לעבר התמקצעות. בשלב זה של צמיחה ושינוי, הוא מגלם בתוכו חלק מהאתגרים שבהם התמודד הפמיניזים.
הגישור צריך ליישר קו עם הצרכים שלהם יכול פתרון הסכסוך החלופי לתת מענה. לא כל סכסוך יכול להיות מטופל בצורה הטובה ביותר על ידי גישור טרנספורמטיבי; לא עם כל הוויכוחים ניתן להתמודד בצורה הטובה ביותר בעזרת תהליך יעיל המסתיים בהסכם כתוב וחתום. באופן בלתי נמנע, צורכי החברה ההטרוגנית והרב-תרבותית יגרמו להופעתם של סוגי גישור שונים. הגישור כבר התמסד במידה כזאת או אחרת, עם שיטות עבודה וערכים המעוגנים במוסדות החוק, ארגונים מקצועיים ובשיטות העבודה ובקווי המדיניות של מרכזים מקומיים לפתרון סכסוכים. לדוגמה, הדגש על הסכם כתוב, בין אם כדי לענות על הדרישות למכסה של תוכנית למימון מלגות, או בין אם כדי לספק מעין סגירת הסכם המוכרת והנוחה לתרבות האנגלו-אירופית, לא יהיה מקובל על אזרחים אמריקניים, המסתייגים מחוזים כתובים. נראה שעם הזמן תנועות גישור מקוריות, שאינן כרוכות אחר אינטרסים כלכליים או אינטרסים השולטים בתרבות, יתפתחו ויקודמו בברכה כסימנים בריאים של צמיחה טבעית של פתרון סכסוכים חלופי.

סיכום

אם מביטים ברמת המיקרו, אזי אפשר לטעון שגישור מסוים המקודם בדרך מסוימת על ידי מגשר מסוים, חיזק את נחיתות הנשים ואת שליטת הגברים בהן. אך אם מסתכלים ברמת המקרו, ומתייחסים לגישור כאל תנועה חברתית, ניתן לראות בגישור כבעל בריתו של הפמיניזם. גישור טרנספורמטיבי שואב רבים מערכיו מהפמיניזם הרדיקלי המודרני ומהפסיכולוגיה החברתית הפמיניסטית, לדוגמה, התייחסות ניכרת לאוטונומיה ולהגדרה עצמית; ניסיון לשלב בחיים הציבוריים אמפתיה, טיפוח ודפוסי התנהגות אחרים הקשורים בדרך כלל לחיים הפרטיים; רצון להמשיג את המונח כוח באופן שיכלול שליטה על הסביבה העצמית ועבודה משותפת עם הזולת. ככל שממדי הגישור גדלים ומתפתחים, הפמיניזם מציע שיעורים רבים יותר על גיוון ופלורליזם.
תרגום ועריכה:
עפרה ארום

נקודת מפנה | כל הזכויות שמורות | קרדיט פיתוח