צור קשר
ספריית מאמרים >> כושר התאוששות משפחתי

כושר התאוששות משפחתי

כושר התאוששות משפחתי:
כיצד תופסים בני משפחה את כושר ההתאוששות המשפחתי שלהם.

ד'ר אורנה כהן, ד'ר ריקי פינצי, ד'ר איריס סלונים תקציר

מטרת מאמר זה לסכם מחקר איכותני חלוצי שמטרתו לעמוד על המשתנים המסבירים את המונח כושר התאוששות על פי תפישתם של יחידים במשפחה שחוו משבר בשנה האחרונה.
המחקר התבסס על ניתוח 15 ראיונות עומק שנותחו על פי עקרונות ה-Grounded Theory, תוך שימוש בגישת ה'ניתוח ההשוואתי' כדי לגלות תימות מרכזיות ביחס לשאלת
כושר ההתאוששות המשפחתי.
מניתוח התוכן עלה כי מושג זה הוגדר במונחים של יחסים בין-אישיים, המאופיינים ביכולת
לחשוף רגשות קשים, הענקת תחושת אכפתיות, תוך התלכדות משפחתית, וכן האקלים והערכים המשפחתיים באינטראקציה הבינאישית.
הממצאים מוסברים על ראיית האמפטיה של קוהוט וכן בהשערה כי הראיונות נערכו על ידי נשים ובקרב נשים. הממצאים הושוו למחקרים אחרים והוצעו כיווני מחקר עתידיים.

כושר התאוששות משפחתי*: כיצד תופשים בני משפחה את כושר ההתאוששות המשפחתי שלהם?

מבוא

מחקרים בשנים האחרונות ניסו לעמוד על הגורמים התורמים ליכולתה של משפחה להתמודד עם משברים ועל מאפיינים היכולים להסביר את השונות בדרכי התגובה של משפחות שונות לאירועי לחץ.
בשני העשורים האחרונים, גוף גדל והולך של מחקר מבוסס על תפיסה מערכתית הצעיד קדימה את הידע שלנו לגבי תהליכים רב-ממדיים המבחינים בין משפחות מתפקדות היטב [well-functioning] לבין משפחות לוקות בתפקודן [dysfunctional] [Walsh, 1998 p. 17].
אירוע הלחץ הנו אירוע המעורר מתח וצורך בהתייחסות וטיפול [Antonovsky, 1979]. אירוע כזה יעורר מצב לחץ כאשר המשפחה או הפרט יחוו חוסר איזון, מציאותי או נתפס, בין דרישות [demands] ליכולות ומשאבים [resources]. מצב זה ילווה, על-פי-רוב, בדרישה להתנהגות מסתגלת [McCubbin & Patterson, 1982].
מספר מודלים ניסו להצביע על ממדים הקשורים להסתגלות משפחות. מודל אחד הוא מודל ה-ABCX שפיתח Hill [1949] שבעקבותיו פיתחו McCubbin & Patterson את מודל ה-ABCX הכפול. המודל של Hill מצביע על קשר בין אירוע לחץ - A, משאבי המשפחה - B וההגדרה שהמשפחה נותנת לאירוע - C. פעילות הגומלין [האינטראקציה] בין גורמים אלו קובעת אם הלחץ יהפוך למשבר - X ואם לאו. מודל נוסף הוא המודל הכפול [McCubbin & Patterson, 1982] שמרחיב את המודל של Hill. זהו מודל דינמי יותר המתייחס להתנהגויות בתר-משבריות, לוקח בחשבון את מרכיב הלחץ המצטבר לאורך זמן ומתמקד במאמצי המשפחה להתאושש מהמצב המשברי במטרה להסתגל. הסתגלות משפחתית מושגת כאשר הדרישות המופנות כלפי אחד נתמכות או נענות על-ידי יחידות
אחרות; בן משפחה אחר, היחידה המשפחתית או הקהילה. מודל זה מייחס חשיבות לאופן בו המשפחה תופסת את מצב הלחץ. על-פי תפיסה זו, מצוקה משפחתית [family distress] הוא מצב שלילי הנובע מתפיסת המשפחה את חוסר-האיזון כמצב לא נעים. לעומת זאת, מצב חיובי הוא מצב בו משפחה מגדירה חוסר-איזון כאתגר.
השקפה שונה במקצת מציע מודל הסירקומפלקס [circumplex model]. מודל זה מצביע על שני ממדים מרכזיים, המבחינים בין משפחות המתמודדות עם אירועי לחץ נורמטיביים ומצביים, הקשורים לרמת ההסתגלות שלהן: לכידות, והסתגלות. המושג 'לכידות' משקף את דרגת הקשר או הפירוד הרגשי בין בני המשפחה. הנושאים הבאים לידי ביטוי במימד זה הם: קשר רגשי, גבולות, קואליציות, זמן, מרחב, חברים, קבלת החלטות, התעניינות ובילוי הזמן הפנוי. המושג 'גמישות - הסתגלות' משקף את הגמישות ואת יכולתה של המערכת המשפחתית להשתנות. הנושאים הבאים לידי ביטוי במימד זה הם: אסרטיביות, פיקוח, משמעת וסגנון משא ומתן. [טייכמן ואחרים, 1987] ההנחות הנגזרות ממודל הסירקומפלקס הן: [1] זוגות ומשפחות בהם קיים איזון בלכידות ובגמישות יתפקדו טוב יותר לאורך שלבי מעגל החיים וישיגו הסתגלות טובה יותר מזוגות ומשפחות לא מאוזנים. [2] מיומנויות תקשורת טובות תאפשרנה למשפחות מאוזנות לשנות ולווסת את רמות הלכידות והגמישות שלהן באופן יעיל יותר [Olson, 1993].
בשנים האחרונות, חוקרים החלו לפתח את המושג 'כושר התאוששות' בהקשרים משפחתיים ולבדוק באיזו מידה הוא יכול להסביר הבדלים בהסתגלות משפחות למצבי-לחץ.
המושג 'כושר התאוששות' נבדק בעיקר במחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית, שהתמקדו בתנאים מזיקים שחיו בהם ילדים, שעשויים להתפתח למצבים פתולוגיים בבגרות. מלכתחילה, המונח כושר התאוששות התייחס למה שמכונה 'עמידות בפני סטרס' [''stress resistance'] או ילדים 'לא פגיעים' ['invulnerable']. מחקר על כושר התאוששות התמקד בחשיפת התכונות המסייעות לילדים בסיכון לעמוד בפני סטרס [Anderson, 1997]. אצל ילדים, נמצאו גורמי הגנה, במשפחות ובמערכות התמיכה החיצוניות שלהם [Garmezy, 1991]. מהגדרת תכונות שמאפיינות כושר התאוששות, התקדם המחקר להכרה בכך שכושר התאוששות הנו תהליך התמודדות מוצלחת עם סיכון. תוצאותיה של התמודדות מוצלחת כזו הנן הסתגלות ויכולת [Anderson, 1997]. יכולת [competence] היותה מוקד להתעניינות המחקרית בכושר התאוששות ב25- השנים האחרונות [Luthar & Zigler, 1991]. ילדים בעלי כושר התאוששות מאופיינים ביכולת חברתית, התנהגותית ועיונית למרות נסיבות חיים מזיקות. Wolin & Wolin [1993] הרחיבו את ההגדרה של כושר התאוששות באופן שתכלול את הכושר לתיקון-עצמי של כל פרט שנאלץ להתמודד עם סבל. Wolin & Wolin [1993] דנו בשבע תימות בכושר התאוששות - תובנה [insight], עצמאות, יוזמה, יחסים, כללי מוסר, יצירתיות והומור. תחומים אלו מייצגים אשכולות של חוזק הנמצאים באינטראקציה בינם לבין עצמם באופן המסייע להישרדות בהתנסויות שליליות.
חוקרים בתחום המשפחה התייחסו ליכולת התמודדות ולעמידות משפחתית בפני קשיים, מבלי להידרש למונח כושר התאוששות אלא למושג כללי לגבי מאפיינים וממדים מערכתיים הנוגעים ליכולת של משפחה להתמודד ולהסתגל נוכח מצבי משבר ושיבוש ולהגיע לאיזון משפחתי מחודש [McCubbin & McCubbin, 1988]. הגדרות מאוחרות יותר הוסיפו את ממדי הצמיחה וההתפתחות והתייחסו ליכולת של משפחה לחזור למצבה המקורי [to bounce back], לשרוד, להתעלות מעל מצב הנחיתות ולהשתפר [Valentine, & Feinauer, 1994; Wolin & Wolin, 1993]. Hawley and DeHann [1996], בעקבות סקירת התיאוריות וההגדרות העוסקות בכושר התאוששות משפחתי מסיקים כי כושר התאוששות איננו משתנה [variable] שניתן לתארו כבדיד או רציף, אלא מסלול [pathway] שעושה משפחה. לפיכך, הם מוסיפים להגדרות גם מרכיב תהליכי ומגדירים כושר התאוששות כמסלול שעוברת משפחה, תוך שהיא מתקדמת, מתחזקת ומתפתחת נוכח מצב לחץ, בהווה ולאורך זמן.
Walsh [1998] קובעת בספרה שהמונח 'כושר התאוששות משפחתי' מתייחס לתהליכי התמודדות והסתגלות במשפחה כיחידת תפקוד. Walsh [1998] משלבת ידע וזוויות ראייה לגבי רכיבים [אלמנטים] מוכרים ומארגנת אותם בתוך מסגרת מושגית המורכבת משלושה תחומים:
1. מערכות אמונות [Beliefs systems] - א] מתן מובן לקושי. ערכי חיברות, תחושת לכידות, הערכת המשבר, מצוקה והחלמה. ב] השקפה חיובית. יוזמה פעילה והתמדה, אומץ, השקפה אופטימית, מיקוד בכוחות ובפוטנציאל, השתלטות על מה שאפשר. ג] נשגבות ורוחניות. ערכים רחבים יותר, רוחניות: אמונה, טקסים כנסייתיים ופולחנים, טרנספורמציה: למידה וצמיחה מהקושי.
2. דפוסים ארגוניים: א] גמישות - יכולת שינוי, המאוזנת על-ידי יציבות. ב] מקושרות [Connectedness] - תמיכה הדדית, כבוד לצורכי הפרט, מנהיגות חזקה, חתירה להתחברות מחדש, פיוס כשהיחסים מופרעים. ג] מקורות חברתיים וכלכליים - ניעות של קרבת משפחה מורחבת ותמיכה חברתית, רשתות קהילתיות, בניית ביטחון כספי.
3. תהליכי תקשורת: א] בהירות - מסרים בהירים, עקביים, הבהרת מצב מעורפל. ב] ביטוי רגשי פתוח - שיתוף בטווח של רגשות, אמפטיה הדדית, הומור. ג] פתרון בעיות בשיתוף פעולה - סיעור מוחות יצירתי, קבלת החלטות משותפת, פתרון קונפליקטים, התמקדות במטרות, עמדה פרו-אקטיבית: מניעת בעיות, משברים, הכנה לאתגרים עתידיים.
במצבי של לחץ מתמשך, יש חשיבות רבה לדרך בה משפחה מבנה [constructs] את המציאות שלה ולתהליך האינטראקציה המוביל להסכמה לגבי הבנייה זו [Wamboldt & Reiss, 1989; Reiss, 1981]. מציאות משפחתית הנה מכלול התפיסות המשותפות לבני המשפחה המכתיבות התנהגויות ופעולות גומלין בתוכה [Wamboldt, & Wolin, 1988]. Burr & Klein [1994] מציעים לפתח גישה מחקרית מערכתית שתבדוק מבנים משפחתיים-מערכתיים לשם הבנת התמודדות משפחתית עם מצבי לחץ. בין המבנים הללו, יש מקום לבחון קשרי גומלין בין הערכת המשפחה את האירוע, אמונותיה לגביו ולגבי עצמה לבין הסתגלותה. Reiss [1981] הציע לבחון את הפרדיגמה המשפחתית, המשמעות הכוללת שמשפחה נותנת לאירוע. סכמה משפחתית הנה הרחבה של גורם C במודל ABCX [McCubbin & Thompson, 1993]; היא מתארת ערכים, מטרות, עדיפויות, ציפיות ותפיסות-עולם של משפחה. Wamboldt, & Wolin [1988] מבחינים בין מציאות משפחתית למיתוס משפחתי. המיתוס המשפחתי הוא הסיפור של בן-משפחה על משפחתו, סיפור שיכול להיות שונה מהמציאות. למשפחה יכולה להיות ראייה ותפיסה משותפת לגבי עצמה השונה מהמיתוס האישי של כל אחד מבניה אודות המשפחה. מציאות משפחתית משותפת לבני המשפחה. לעומתה, תפיסה של מיתוסים משפחתיים על-ידי כל אחד מבני המשפחה מאפשרת מיפוי המציאות המשפחתית כפי שהיא מתקיימת אצל כל אחד מבניה בנפרד.
במטרה להבין את מושג כושר ההתאוששות המשפחתי, ראינו חשיבות לבחון ראשית את המיתוסים של בני המשפחה כפרטים ביחס לעמידות משפחתם. לפרט במשפחה יש תחושה לגבי כושר ההתאוששות של משפחה בכלל ושל משפחתו בפרט [Walsh, 1996]. אנו משערים כי תחושה זו הנה חלק מהמיתוס המשפחתי שלו.
המחקר נגזר מהגישה הקונסטרוקטיביסטית לבדיקת האופן בו מתארים בני-משפחה את דרך התמודדות משפחתם, המושגים בהם הם משתמשים להגדרת כושר התאוששות משפחתי בכלל ומרכיבי כושר ההתאוששות של משפחתם בפרט. תהליך הסיפור הוא תהליך בניית מובן. כשאנשים מספרים את סיפורם, הם בוחרים פרטים מתוך זרם התודעה שלהם ולמעשה עורכים תהליך חשיבתי [רפלקטיבי], חושבים על הארוע ומעריכים את התנסותם. בחירת פרטים, חשיבה עליהם, ארגונם, יצירת מובן, הופכים את תהליך הסיפור לתהליך של מתן מובן להתנסות [Seidman, 1991], 'כל מילה בסיפור הנה מיקרוקוסמוס של מודעות המספרים' [Vigotsky, 1987, pp. 236-237]. בשונה מדרך המחקר התצפיתנית, בה נקט Reiss [1981] במטרה להגיע לפרדיגמה משפחתית, פעלנו על-פי המלצת Walsh [1996] וניסינו לאתר את המושגים בהם משתמשים בני המשפחה לתיאור מה שהם חווים ככושר התאוששות משפחתי, וזאת דרך בדיקת המובן שהם מעניקים לחוויה המשפחתית והאופן בו הם תופשים תהליכים שאפשרו למשפחות להתמודד ולהסתגל למצבי סטרס.
תרומת המאמר הנוכחי תהווה נדבך נוסף בבחינה אמפירית ותיאורטית של המושג כושר התאוששות [Resilince].

שיטת המחקר

כפי שצוין, זהו ניתוח איכותני והוא מתבסס על ניתוח חמישה-עשר ראיונות עומק עם נשים שמשפחתן עברה משבר בשנה האחרונה. כל הראיונות נערכו במדינת ישראל.
אוכלוסיית המחקר נבחרה בידי סטודנטיות בשנה ב' בתחום החינוך המיוחד בסמינר הקיבוצים בתל-אביב. כל אחת מהסטודנטיות נתבקשה לראיין, על-פי מדגם מקרי, בן למשפחה, שחוותה אירוע אותו המרואיין מגדיר כאירוע לחץ [Stressful Life Event]. זאת, בטווח של עד שנה לאחר האירוע.
הראיונות נערכו לאחר שהתקבלה הסכמת המשתתף. הם נמשכו כשעתיים ונערכו בבית המשפחה. לאחר מכן, הוקלטו ושוכתבו.
המרואיינות עברו על ידי ד'ר א. סלונים סדנת הכשרה. הסדנא התמקדה בתרגול ראיון עם בני המשפחה. כל המראיינות, למעט אחת, היו נשואות, 12 מהן היו אמהות לילדים.
שבעה ראשי פרקים מנחים לראיון גובשו על-ידי כותבות המאמר: פרטים סוציו-דמוגרפיים של המשפחה, תיאור האירוע, תפיסת המשתתף את האירוע, תיאור התהליך שעברה המשפחה, הגדרה כללית לכושר התאוששות משפחתי, מאפיינים של כושר התאוששות משפחתי כפי שנתפסים על ידי המשתתף, דרוג המשתתף את משפחתו על מדד כושר התאוששות .
מאפיינים דמוגרפיים: המשתתפות היו נשים. התפלגות הגילאים הייתה כדלקמן: שתי משתתפות בנות 21-30, שמונה בנות 31-40 ו5- בנות 41-46. השכלה: שלוש משתתפות - בעלות 12 שנות לימוד, עשר - בעלות 13-15 שנות לימוד, שתיים - בעלות 17 שנות לימוד. מצב משפחתי: אחת-עשרה - נשואות, שתיים - רווקות, שתיים - גרושות. מספר ילדים: כל המשתתפות הנשואות והגרושות [N=13] היו אמהות לילדים. לשתי משתתפות היה ילד אחד, לחמש - שני ילדים, לשלוש - שלושה ילדים, לשלוש - ארבעה ילדים.
המשברים המשפחתיים כללו משברים במשפחה המורחבת כמו-גם משברים במשפחה הגרעינית. תכני המשבר היו מגוונים וכללו: מוות פתאומי, הרג בפעולת איבה, חולי, תאונות-עבודה וגירושין. כאמור, נבחרו משתתפות שחוו אירוע משברי שנה לפני הראיון.

שיטת הניתוח

הראיונות נותחו על-פי עקרונות ה-Grounded Theory [Strauss & Corbin, 1990] מבלי שבשלב זה הייתה כוונה כלשהי לבנות תיאוריה על-סמך הממצאים. השתמשנו בגישת ה'ניתוח ההשוואתי' ['Constant Comparative Method'] כדי לגלות תימות מרכזיות ביחס לשאלת כושר ההתאוששות המשפחתי.
הראיונות נותחו על ידי שתי הכותבות הראשונות, בעלות תואר שלישי בעבודה סוציאלית ובחינוך בהתאמה, חוקרות ומרצות ללימודי משפחה מנקודות מבט שונות במוסדות אקדמיים. כל אחת ניתחה כל ראיון בנפרד. לאחר-מכן, נערך דיון משותף בנושאים שהועלו ונערכה סינתזה בין התימות שהועלו [בהסתמך על עקרונות ה-Grounded Theory].
העבודה התבצעה בשלושה שלבים עיקריים:
שלב ראשון - ניתוח פתוח: נקראו כל הראיונות על-מנת לזהות תימות רלוונטיות לשאלת המחקר. מושגים משמעותיים ורעיונות נכתבו והיוו בסיס ליצירת קטגוריות. מקריאת הראיונות עלה כי משמעות המושג כושר התאוששות משפחתי על-פי תפיסתן הסובייקטיבית של המשתתפות הוא איכות היחסים הבין-אישיים. בשלב זה זוהו 30 קטגוריות, נפתחה כרטיסיה לכל אחת.
שלב שני - ניתוח קטגורי - לאחר זיהוי קטגוריות, נקראו הראיונות בקפידה פעם נוספת בחיפוש אחר ציטוטים הנוגעים לכל אחת מהקטגוריות. נערך ניסיון לנסח השערות אודות קשרים פנימיים בין הקטגוריות.
שלב שלישי - Core Categories - בשלב זה איחדנו קטגוריות באופן שמספרן הצטמצם מ30- ל7- ולבסוף ל5-; כל קטגוריה התחלקה למספר תת-קטגוריות.
הממצאים סווגו על-פי הקטגוריות ויודגמו בציטוטים מייצגים, שנגזרו מתוך הראיונות. מספר הראיון יופיע בסוגריים בתום כל ציטוט.

ממצאים

המשתתפות התבקשו לענות על השאלה מהו כושר התאוששות משפחתי. מניתוח התוכן עלה כי מושג זה הוגדר במונחים של יחסים בין-אישיים. יחסים בין-אישיים מאופיינים ביכולת לחשוף רגשות קשים, הענקת תחושת אכפתיות וקיום תהליך מעבר מהתרכזות ב'עצמי' והתפנות ל'אחר'. כל זאת, תוך שמירה על אווירת אופטימיות והומור כמו-גם על ערכי נאמנות וביטחון.
המשתתפות נתבקשו לתאר ביטויים אופרטיביים למושג זה. הממצאים יוצגו להלן על-פי חמש הקטגוריות הנזכרות לעיל המשרטטות את הגדרת המרואיינות לכושר התאוששות משפחתי.
1. יכולת ביטוי - חשיפה רגשית/אישית [Expressiveness - self disclosure]
נושא זה עבר כחוט השני בין כל הראיונות. מאחר והראיונות כללו התייחסות לסוגים שונים של מצבי לחץ, הם העלו מגוון רחב של רגשות קשים. המשתתפות תיארו את משפחותיהן כמסגרות המאפשרות ביטוי רגשות אלו ומערכות יחסים המסוגלות להכיל רגשות אלו גם כשהם מבוטאים בעצמה רבה.
נמצא כי משתתפות שתופסות את משפחתן כמאופיינת ברמת כושר התאוששות נמוכה, תארו קשיים בהבעת רגשות. כושר ההתאוששות הנמוך יוחס לקושי זה.
היכולת להבעת רגשות באה לידי ביטוי במסגרת מערכות-יחסים שונות במשפחה. להלן יובאו וורבטים מדגימים:
א. בין בני-המשפחה ונשוא המשבר
'אני חושבת שמאד עזרה לנו היכולת להגיד את הכל, לבטא רגשות, פחדים ודעות [8]. כשדיברתי עם אחותי, היא הודתה בכך שהיא פוחדת למות ולא להיות נוכחת בגידול בנותיה' [10].
'בבית החולים דיברנו על כך. שם הוא רק ניסה לעודד אותי ולתת לי הרגשה שהכל בסדר והכל יהיה בסדר. כשהיינו בבית הוא הסכים לדבר איתי על החששות שלו שמא יאבד אותי' [1].
ב. בין תת מערכות בתוך המשפחה.
'אכלנו ארוחת בוקר משותפת, כל המשפחה, הסברנו לבנותינו מה בדיוק קרה לע. הן שאלו את כל השאלות שהטרידו אותן. האם מתים מזה? האם נדבקים מזה? ועוד. על הכל ענינו. לא הסתרנו מהן שום דבר ויצאנו למלחמה '[8].
'עשינו קונסיליום משפחתי. כל אחד דיבר על מה שמפריע לו, על הרגשות שלו, מהמקום שממנו הוא בא. החלטנו יחד שכולם עוזרים בתהליך ההחלמה' [13].
ג. בין בני המשפחה הגרעינית לבין עצמם.
'כשהיינו ביחד נתנו תמיכה אחד לשני. ההרגשה של קרבה ביני לבין א. בזה אנחנו ביחד. היינו מאד ביחד באופן בסיסי, בהרגשה של הקושי, האבל והאובדן. היינו שותפים, דיברנו הרבה והיינו ביחד. התקשורת הייתה פתוחה וכנה' [3].
'כשפניתי לאחותי, אמרתי לה שאני יודעת שהיא בוכה כאשר היא עם עצמה. אני עצמי עברתי בעצם את אותו קושי והסברתי לה שמותר לנו לבכות גם ביחד... מה שתרם היו הגיבוש, הפתיחות, היו שיחות גלויות על הכאב, געגועים משותפים וקשים' [10].
'הייתי מתפקדת ביום ובוכה בלילה, בעלי היה שותף ללילה, הוא ידע איך אני מרגישה. איתו דיברתי על זה... בעלי, למרות שהוא כמו כל הגברים, פחות רגשני, עודד אותי, הקשיב, קיבל את ההתפרצויות של הבכי והדיכאון' [6].
במקרים בהם צוין קושי בהבעת רגשות, הקשר אופיין בשתיקה, היסגרות ותחושת בדידות. במקרים אלה תפסו המשתתפות את משפחתם כבעלת כושר התאוששות נמוך. לדוגמה: 'את מכירה אותי, אני סגורה כזאת, לא משתפת, מאופקת. בלילה שכבתי ובכיתי כשאף אחד לא ראה. הם חשבו שאני מאה אחוז בסדר אבל הייתי שבר-כלי' [12]. 'אני יודעת שבתוך-תוכו הוא נורא העריך מה שאני עושה. אבל אני בעצם קיבלתי יחס של קרירות... היו דברים שהם מן וטו, כאלה שמטאטאים מתחת לשטיח, יותר שתיקה, שתיקה רועמת. ... נוצר מצב שכאילו יש שקט תעשייתי, עם כל החששות, אבל זה שקט תעשייתי' [4]. 'לבכות אנחנו בוכים רק בכרית במיטה, לא בנוכחות אחרים' [8]. 'לא הייתי יכולה לדבר איתו על זה. כל מה שיכולתי להגיד לו, תפסיק כבר לבכות, כי זה נורא הפריע לי. ממש לא הייתי פנויה אליו' [5].
האינטימיות והפתיחות בקשר האישי באו לידי ביטוי גם במגע פיסי: 'המון דאגה, חיבוקים ונשיקות, הרבה מגע להראות שאכפת לנו...' [7].
2. אכפתיות/אי אכפתיות [caring]
מתוך תיאורי המשתתפות את משפחותיהן והתמודדותן עם המצוקות הנלוות למשבר, מסתמנת תמונה של חפיפה כמעט מוחלטת בין המונח כושר התאוששות לאכפתיות [caring]. תימה זו, של אכפתיות נצפתה ביכולת של בני-המשפחה להתייחס לצורכי האחר, לקבל אותם, להתפנות לסייע לו, לבטל צרכים אישיים לשם התמסרות לאחר. תימה זו באה לידי ביטוי במשפטים כגון: 'מה שעזר לנו הוא היכולת לראות את הקשיים של כל אחד ולהקשיב זה לזה' [4]. 'אנחנו משפחה שבאמת האחר מעניין אותה. כל חלק, כל אדם במשפחה חשוב ואני רוצה לתרום לו אבל האחר יכול גם לסרב' [10]. באחת המשפחות הדגישו את חשיבות ההתמסרות המוחלטת לאחר - 'היכולת לשים את הצרכים שלך בצד כשמישהו אחר צריך אותך. כשרואים את זה דרך משקפת משפחתית ולא רק דרך משקפת פרטית' [3].
המשתתפות שתפסו את משפחותיהן כבעלות כושר התאוששות נמוך, הסבירו זאת בהיעדר אכפתיות, דאגה לבני-משפחה אחרים - 'אני חושבת שלאף אחד מאתנו לא הייתה יכולת לראות את הצרכים של האחר' [13 ].
'האנוכיות של אבא, עצבנות-היתר שלו, התובענות גם בשלבי המחלה וגם אחרי, חוסר התחשבות באנשים סביב, חוסר הבנה שגם לאחרים קשה מספיק' [15].
מתוך הניתוח עלה כי גמישות בתפקידים הגבירה יכולת לראות ולהיענות לצורכי האחר. גמישות זו נצפתה ביכולת להחליף תפקידים רגשיים כמו 'תומך' ו'נתמך' על-פי הצרכים האישיים של כל אחד מבני הזוג - 'לדעתי היחסים המאוד טובים בין י. לביני, הם שגרמו להתגברות. ברגעים שלי היה מאד קשה, הוא היה לוקח את התפקיד של החזק והתומך. ברגעים שלבעלי היה קשה, אני לקחתי את התפקיד' [8].
במשפחות בהן ההתמודדות כשלה, הייתה חלוקת תפקידים נוקשה בין בני-זוג, חרדות והימנעות מאינפורמציה שתגביר הבנה של המצב - 'אני זוכרת, כשהילד היה מאושפז, בעלי היה מאד לחוץ ועצבני. לא שאני מצדיקה את זה. להפך. אני ביקרתי אותו על זה. זה חזר על עצמו כמה פעמים ברגעים כאלה... בשיחה עם הפרופסור, אני זוכרת ששאלתי הרבה מאד שאלות. היום אני יודעת המון בתחום. בעלי לא שאל... היו פעמים שניסיתי להיכנס לתוכו אבל ראיתי לפי תגובותיו שהוא מקבל את זה קשה' [7].
באחת המשפחות התקבלה תמונה של נוקשות רגשית, כאשר אחד מבני המשפחה הוא ה'אבל הכרוני' שאינו מתפנה לראות ולהתייחס לכאבם של האחרים - 'בתקופה הראשונה אמא לא התמודדה, בשבתות ובחגים היא בכתה ליד השולחן החגיגי, כאילו אנחנו לא קיימים. כאילו אינה מוקפת בשישה ילדים נוספים. בשבילי זה נורא, היא דיכאה בבית כל רמז של שמחה...' [14].
3. מעבר מעיבוד תוך-אישי לאינטראקציה בין-אישית
המשתתפות שתפסו את משפחתן כמתמודדת באופן מספק במשבר, תיארו דמיון בתהליכים הרגשיים שעברו בני המשפחה: בשלב הראשון, סמוך להתרחשות המשבר, התנהגות בני-המשפחה אופיינה בהיסגרות ובהתרכזות בעצמם. נראה היה כי רק לאחר שמוצה שלב זה, יכולים היו בני-המשפחה להתפנות לראות את קשייו של האחר ולנסות לתת מענה לצרכיו. תהליך זה אפיין את ההתייחסות לגורם המשבר. כך, במצב בו התעורר צורך בניתוח פתאומי: 'הייתי יותר מדי עסוקה בעצמי בכדי לבדוק מה קורה עם משפחתי. לא הייתי מסוגלת לחשוב עליהם. אחרי שקצת התאוששתי, התפניתי קצת לחשוב על משפחתי ולא רק עלי' [1]. בקרב בני-המשפחה התומכים בנושא המשבר, תואר תהליך מעבר מהתרכזות באבל האישי לתמיכה והרגעת החרדה של האחר - 'באותם ימים שום דבר לא היה קיים ולא עניין אותי. הרגשתי רגועה רק כשהייתי בבית שלו [של הנפטר]. אפשר היה לדבר על זה ולהתעסק בזה ולכאוב עם כולם. בהמשך, בני התחיל לשאול שאלות. הבהרתי לו שאנחנו עוברים ימים קשים, אנחנו בסדר ונהיה בסדר ולא צריך לדאוג' [3]. תהליך זה הקיף את כולם במשפחה, בוגרים כילדים. 'כשהילדים קיבלו את זה שגם לי יש צרכים משלי, היה למשפחה יותר כוח להתמודד' [2].
במשפחות בהן הייתה תחושת קבלה, התאפשר התהליך המתואר של מעבר מהתרכזות ב'עצמי' לראיית ה'אחר' - 'ברגע שאני התחזקתי... מהקטע שאני הרגשתי שאני יכולה לצאת החוצה, שהרגשתי שנותנים לי לצאת החוצה ולא נותנים לי להרגיש אשמה... ברגע שהייתי יותר חזקה, יכולתי יותר לעזור' [5].
במשפחות בהן לא הייתה קבלה, הופיעו תגובות האשמה וביקורת כלפי הימצאותם של בני-משפחה שונים בנקודות שונות ברצף תהליך ההתמודדות - 'כשאני הייתי מתקשרת לאימא שלי והייתי מדברת אתה על הקשיים שלי, היה לי נורא קשה לשמוע שגם לה קשה...' [5].
4. אקלים הקשר הבין-אישי במשפחה
המשתתפות הגדירו כושר התאוששות כיכולת לקיים קשר בין-אישי המאופיין בהומור ובאופטימיות, גם במצבים הדורשים התמודדות עם תכנים רגשיים קשים - 'האימא תמיד מוכנה לעזור, מתעניינת, פתוחה, משתפת את המשפחה ובעיקר, היא אופטימית ובעלת חוש-הומור שעוזר לה לראות את הדברים באור בהיר יותר' [11].
5. ערכים משפחתיים באינטראקציה הבינאישית
מצאנו כי שני ערכים באו לידי ביטוי בהגדרת המשפחות את המונח כושר התאוששות; נאמנות והענקת תחושת ביטחון. המשפחות חזרו והדגישו כי לאורך כל תקופת המשבר ואופן התמודדות המשפחה עמו, ערכים אלו היוו אבן-יסוד לפיתוח יכולות בין-אישיות, יכולות שנתפסו על-ידן ככוח.
'הטיפול היה מאד בעייתי ואינטימי... בעלי הרגיש מספיק בטוח בנוכחותנו. ברור היה לו שאנחנו לא עוזבים אותו, ללא קשר למה תהיינה תוצאות הטיפול' [13]. כושר התאוששות הוא הנאמנות והאמונה ביכולת המשפחה להתמודד מבלי לשבור את התא המשפחתי' [11].

דיון

המונח כושר התאוששות משפחתי, הנו מושג חדש המהווה נדבך חשוב בהבנת תהליכי ההתמודדות של משפחה. חוקרים ואנשי מקצוע עדיין מתמודדים עם הגדרתו, חידושו ומידת תרומתו להבנת הדינמיקה והיכולות המשפחתיות המאפשרות התמודדות יעילה ומסתגלת במצבי לחץ. ייחודו של המחקר הניסויי [pilot study] הנוכחי הוא בהבהרה אופרציונלית של המושגים המרכיבים את ההגדרה של כושר התאוששות משפחתי כפי שהיא נתפסת על ידי בני המשפחה.
ממצאי מחקר זה העלו כי כושר התאוששות של משפחה הוגדר על ידי הנבדקות במונחים המתארים יחסים בין-אישיים, על היבטיהם השונים: יכולת לבטא ולחשוף רגשות, אכפתיות הדדית, מעבר מעיבוד תוך-אישי לאינטראקציה בין-אישית של חווית המשבר, אקלים משפחתי וכן, מערכת הערכים עליה מושתתים היחסים הבין-אישיים.
סקירת הספרות מצביעה על מספר משתנים הקשורים בכושר ההתאוששות משפחתי וביכולת לכלול ולהכיל את אירוע הםטרס [חלקם לא הודגשו על ידי הנבדקים שלנו]. להלן נציג משתנים אלו:
1. קבלה ברורה של גורם הסטרס מאפשר למשפחה להחלים במהירות מההלם והמבוכה הראשוניים. כך, בני-המשפחה יכולים לגייס אנרגיה ומשאבים לפעולה.
2. אוריינטצית התמודדות של פתרון בעיות מביאה לכך שמשפחות אינן מכלות זמן רב בחיפוש לא יעיל של אשמים, אלא פועלות לתיקון המצב. סגנונות אפקטיביים של קבלת החלטות קשורים ביכולת ההתאוששות.
3. לכידות משפחתית גבוהה מחזקת תמיכה הדדית [Figley, 1989]. לכידות משפחתית מאפשרת לבני המשפחה להגיב לאירוע טראומטי לא בהאשמה-עצמית אלא בתגובה מלוכדת המכוונת לצמיחה. מוקד הבעיה עובר מהיחיד למשפחה וגורם הלחץ הופך להיות אתגר למשפחה כולה וכתוצאה מכך פוחתת במשפחות אלה תחושות הבידוד.
4. מקושרות המשפחה מסייעת לבני המשפחה להגיב בסובלנות, אמפתיה והתחשבות אחד בשני בתקופות דחק [Olson, 1993 ].
5. ביטוי ברור וישיר של מחויבות וחיבה מקלה על ההתמודדות.
6. תקשורת פתוחה ויעילה משמשת כ'בולם זעזועים' ומשפרת את התמודדות המשפחה [Gordon & Wraith, 1993].
7. גמישות בתפקידים במשפחה, מביאה בני המשפחה למלא תפקידים רבים ומגוונים ולקחת על עצמם תפקידים של אחרים במשפחה במצבי לחץ. גמישות כזו מפחיתה תחושות חוסר-אונים בהתמודדות עם אירוע הלחץ. הגמישות גם מאפשרת לבני המשפחה הנותרים לשמור על תפקוד המשפחה בנסיבות עוינות [Olson,1993]. מבנה, תפקידים ומטלות יום-יומיות מונעות תפקוד משפחתי כאוטי ועשויים לנבא את ההתארגנות המשפחתית בנסיבות עוינות [Joseph, 1994; Olson, 1993]
8. אינטגרציה והסתגלות של המשפחה מביאה בני משפחה לתמוך זה בזה כדי לעשות אינטגרציה של חוויות הלחץ להשקפת העולם המשותפת של המשפחה. במשפחות אלה תתרחש הסתגלות בונה לשינויים ואובדן. במשפחות הלוקות בתפקודן גורם הלחץ יוכחש או יפורש באופן שגוי, פתרון הבעיה יהיה מכוון להאשמה, מיקוד הבעיה יהיה בפרט וייעשה שימוש לא יעיל במשאבים. חלוקת התפקידים במשפחה תהיה נוקשה ורמת הלכידות המשפחתית תהיה נמוכה, התקשורת תהיה בלתי יעילה [Figley, 1989]. סובלנות נמוכה עשויה להתלוות לכישלון לבטא מחויבות ורגשות;
Lavee & Ben-David [1993] זיהו ארבע סוגי משפחות במחקר של משפחות ישראליות במלחמת המפרץ; משפחות חרדות, זהירות, בטוחות ואדישות. קטגוריות אלו התבססו על רמות חרדה, חלוקת תפקידים וסגנונות בין-אישיים של אינטראקציה. נראה שמשפחות בטוחות וזהירות יתמודדו בצורה הטובה ביותר עם השפעות אירוע הלחץ לאור רמות החרדה הבריאות שלהן, חלוקת התפקידים הברורה והאינטראקציה החיובית. במשפחות חרדות ואדישות קיימים דפוסי אינטראקציה שליליים. במשפחות חרדות קיימת מעורבות-יתר לא בריאה. משפחות אדישות מפגינות מעט מעורבות והגנה מוגבלת על בני-המשפחה.
ממצאינו מעלים כי הקשר הבין-אישי בין בני המשפחה; הרגישות, הפתיחות והנכונות להיענות לצורכי האחר צוינו כמאפייני כושר התאוששות משפחתי. ממצאים אלו תואמים את תחום של התקשורת במשפחה כפי שתואר ע'י Walsh [1998], 'שיתוף פתוח ברגשות, שיתוף אמפטי ברגשות'. כמו כן הם תואמים את תאור המשפחות ה'בטוחות' במחקרם של Lavee & Ben-David [1993] .
מתוך הסברה כי משתנים אישיותיים של בני המשפחה תורמים להרכבה ולבניית תשתית לקרבה בתוך המשפחה, שאלנו את מונחיו של Kohut, אבי פסיכולוגית העצמי [self psychology] להבהרת מערכות היחסים הנרקמות במשפחה המאופיינות בכושר התאוששות. גישתו של Kohut [1977] היא אינטראקטיבית. הוא מניח במרכז צרכים בין-אישיים, צורך להיענות לזולת בסביבה אמפטית. זולת הנענה באמפטיה ורגישות מכונה בשפתו של Kohut, אובייקט העצמי [self-object]. Kohut [1977] טוען שבמהלך החיים, אנו זקוקים לאנשים שימלאו עבורנו תפקיד של self objects. זאת, בנוסף להיותם לגבינו גם אנשים בפני עצמם. אלו מבין ידידינו וקרובינו המסוגלים לעזור לנו להירגע כשאנחנו נסערים מכדי לעשות זאת לבדנו, אלו המסוגלים לשקם את הדימוי העצמי שלנו כשאנחנו פגועים מכדי לעשות זאת לבדנו, אלו הם האנשים המשמשים עבורנו כ-self objects [Baker & Baker, 1987; Lichtenberg, 1991].
מושג האמפטיה מקבל ערך מרכזי אצל Kohut. אמפטיה פירושה להכיר באופן ספציפי ומדויק את נקודת ראותו הסובייקטיבית המורכבת של הזולת ולבטא זאת באופן שהזולת ירגיש שהובן. אמפטיה מאפשרת התפתחות בונה של קשרים בין-אישיים במצבי חיים רגילים ובשעת דחק. לכאורה, זהו מושג מוכר אך Kohut [1978] נתן לו הדגשים מיוחדים.
הבנה אמפטית, משמעה קבלת הצרכים, המשאלות, הכמיהות והמניעים היסודיים הבאים לידי ביטוי בהתנהגות האחר. מתן אישור למה שמבטא האחר מגביר אצלו הן את תחושת התקפות של החוויה וכתוצאה מכך את תחושת הביטחון שלו. ההבנה האמפטית מקלה על שיתוף בהיבטים המאיימים של האירוע. Kohut תיאר אמפטיה כ'צורה היסודית להתקשרות אנושית' [1978; ע' 704] וכ'קשר פסיכולוגי רב-עצמה' [ע' 705] המשמש כמזון לשימור החיים האנושיים. האמפטיה מצד הסביבה היא הדבק המלכד את העצמי. למבוגר שחווה אמפטיה במהלך התפתחותו, יש מעין 'סביבה אמפטית פנימית' המחזקת את הערכתו העצמית. עם זאת, במצבי מצוקה הוא זקוק לסביבה אמפטית [ל-self-object אמפטי], לחיזוק הערכתו העצמית ובטחונו. הקשבה רגישה, על-פי מובן זה הנה הקשבה אמפטית ואכפתיות ביחס לנקודת הראות הסובייקטיבית של הזולת.
מסקירה קצרה של הבנת מקום הזולת כ-self-object ליחיד במצבי משבר, נראה כי יחידים שהגדיר את משפחתם כבעלת כושר התאוששות החשיבו במידה רבה את יכולת ה'אחר' להעניק לאדם תחושת שייכות, תחושה המלווה בהרגשה שהוא מובן ומקובל. תגובות אמפטיות אלו היוו בסיס לתחושת כוח שמאפשרת התמודדות עם מצב-לחץ. ממצאי המחקר מצביעים על כך כי תהליך ההתאוששות של משפחה עם אירועי לחץ הוא דינמי, מתפתח ואינטראקטיבי. ראשית, פרטים זקוקים לתהליך עיבוד אישי, להתמודדות עצמית; בהמשך, בשילוב עם האקלים הזוגי והערכים המשפחתיים, עולה וצומחת רגישות אמפטית ואפשרות להיות self-objects האחד עבור השני. ניתן להסיק מכך כי כושר התאוששות משפחתי נובע לא רק ממשתנים משפחתיים, אלא גם מכושר ההתאוששות האישי של הבוגרים במשפחה. היכולת הרגשית האישית להתמודד עם משמעות אירוע מעיק [stressful] תוביל לתהליך התמודדות וצמיחה משפחתיים.
מחקר זה, בהיותו מחקר ראשוני, מגשש, להבהרת מושג כושר ההתאוששות המשפחתי, הבהיר רק חלק מהפסיפס המשפחתי; רואיינו רק יחידים במשפחה שהביעו הסכמה להתראיין בראייה רטרוספקטיבית. בעתיד, מומלץ לראיין את כל בני-המשפחה. מחקר עתידי כזה עשוי להעניק תמונה מקיפה ומעמיקה יותר של המושג. כמו-כן, ניתן יהיה לבחון את הפערים או מידת ההלימה בתפישה בין בני-המשפחה השונים.
ממצאי מחקר זה עומדים בסימן המין הנשי. המראיינות, המרואיינות והחוקרות היו נשים. עובדה זו יכולה להסביר את המיקוד ביחסים הבין-אישיים בתוך משפחה, כאשר נשאלו לגבי יכולת ההתאוששות של המשפחה. מול אירועים מאיימים. מספר מחקרים דווחו על הבדלים בין המינים בשעת התמודדות עם נסיבות עוינות ומסבירים שהבדלים אלו נובעים מהעובדה שגברים ונשים עוברים סוציאליזציה להתמודד עם סטרס בדרכים שונות Ptacek, Smith & Zanas, 1992]]. נשים מתוארות כמשתמשות בסגנון התמודדות הממוקד ברגשות במידה רבה יותר מגברים [Ptacek, Smith & Dodge, 1994]. כמו-כן, נשים נוטות להדגיש משתנים כמו אינטימיות, חשיפה עצמית [Merves-Okin, Amidon & Bernt, 1991] ותקשורת פתוחה [Levy, Wambolt & Fiese, 1997; Eells & O'Flaherty, 1996], בעוד שגברים דווחו על שימוש בסגנון התמודדות יותר ממוקד בבעיה יחסית לנשים [Ptacek, Smith & Dodge, 1994]. מחקרים על התפתחות של נשים מצאו שנשים מייחסות ערך רב יותר לקרבה ואינטימיות כגורמים לסיפוק מהיחסים [Jordan, 1992; Jordan et al., 1991].
במחקרים עתידיים מומלץ לבחון את הנושא דרך בדיקה רחבה יותר. יתכן כי 'הזווית הגברית' תאיר ממדים שונים במושג כושר ההתאוששות המשפחתי.

מסקנות

נמצא כי מושגים בין-אישיים [יכולת אמפטית] מבנים את יכולתה של המשפחה לדאוג לבניה, להתפנות רגשית ולהשקיע משאבים רגשיים בנזקק, תוך התלכדות משפחתית, ערכים משפחתיים של נאמנות המעניקה ביטחון וכן, גמישות משפחתית.
אלמנטים אלו תואמים את היבט התקשורת על-פי גישתה של Walsh [1998] ליכולת התאוששות משפחתי [Family Resilience]וכן את אשכול משתני ה-B המתאר משאבים משפחתיים במודל של McCubbin. מעניין לציין כי אף אחד מהמשתתפים לא סימן משאבים כלכליים ותמיכה חברתית, משאבים חיצוניים, המרכיבים ומבניים את המונח כושר התאוששות . יתכן כי הדבר נעוץ בכך שהמשתתפים היו נשים וכי גברים יציינו מושגים אחרים.
מחקרים אחרים ירחיבו את היריעה באמצעות השוואת המונח חוסן משפחתי מבעד למשקפותיהם של נשים לעומת גברים במשברים משפחתיים שונים.

נספח א'

אופטימיות
ביטוי רגשות בינאישיים קשים
ביטוי רגשות קשים כלפי האירוע
דיאדה במשפחה: זוג, נשוא המשבר ואחד מבני המשפחה
התייחסות רגשית וקוגניטיבית דומה כלפי האירוע
אי ראיית צרכי האחר
התפנות לצורכי האחר
יכולת לראות קשיי האחר
מסירות מוחלטת
הבהרה - מתן אינפורמציה
מתן תחושת ביטחון
ביטחון המשפחה בסביבה
הקשבה הדדית
עידוד
הומור
תחושת נאמנות
מו'מ על תפקידים בין בני-המשפחה הגרעינית ובני-המשפחה המורחבת
שיתוף
רחמים בקשר עם הסביבה
ביקורת
אכפתיות/אי אכפתיות
קונפליקטים לגבי תכני המשבר
בהירות בתקשורת
עימות בין חברי המשפחה
מגע גופני: חיבוקים ונשיקות
חילופי תפקידים רגשיים
קבלה/העדר אשמה
אותנטיות
אינטימיות: ביטוי הדדי לרגשות קשים
תובענות מצד נשוא המשבר כלפי בני-המשפחה

נספח ב'

ביטוי רגשות בינאישיים קשים
ביטוי רגשות בינאישיים חיוביים
ראייה/אי ראייה של צרכי האחר
מתן תחושת ביטחון
אכפתיות/אי אכפתיות
שינוי מבני במשפחה
קונפליקטים לגבי תכני המשבר
אינטימיות ומגע גופני

Kohut, H. [1971]. The analysis of the self. New York: International Universities Press.
Kohut, H. [1977]. The restoration of the self. New York: International Universities Press.
Kohut, H. [1978]. The psychoanalyst in the community of Scholares. In P. Orenstein [Ed.], The search for the self [pp. 687-724]. New York: International Universities Press. [original work published 1973].

נקודת מפנה | כל הזכויות שמורות | קרדיט פיתוח