מודלים של גישור המבוססים על ניהול משא-ומתן מתבססים על ההנחה שהמשתתפים מסוגלים לחשוב ולהתנהג באופן הגיוני. אך למעשה, כאשר אנשים מוצפים בכעס ובכאב, חלה ירידה ביכולת שלהם לפעול מתוך שכלתנות והיגיון. מגשרים משפחתיים צריכים לאמוד את עוצמת הרגשות והתגובות המולידים חוסר-שכלתנות במהלך הגישור, ועליהם לקחת בחשבון את השפעתם של רגשות ותגובות אלה על הנפשות הפועלות. מגשרים יכולים לסייע בהסדרת משברים משפחתיים על ידי אימוץ המודלים והשיטות המובאים במאמר זה והתאמתם לדרגות ולדפוסים שונים של מצבי עימות. הבנת התיאוריה המערכתית יכולה לתרום תרומה מיוחדת כאשר שוקלים מה הן הפונקציות של העימות, ומה הם הצרכים השונים השואפים להמשכת העימות. מאמר זה מראה שמגשרים יכולים לנקוט סוגים שונים של תקשורת בלתי מילולית ומילולית, ולהפתיע אנשים במשבר המצפים שהמגשרים יספקו להם פתרונות שבלוניים.
אחד הפרדוכסים בגישור משפחתי הוא שאנו מצפים מזוגות בתהליך של פרידה - המלווה לעתים קרובות בעימות קשה - שיתיישבו יחד וישתתפו בדיונים הגיוניים, תוך שיתוף פעולה. אפילו מזוגות שחיים יחד בהרמוניה יחסית אנחנו לא תמיד יכולים לצפות להתנהגות כזאת. זוגות שחיים יחד אינם נדרשים על-פי-רוב להסביר את פרטי הפרטים של מצבם הפיננסי דווקא כאשר אחד מהם או שניהם מצויים במשבר רגשי. בגישור, זוגות השרויים בלחץ כבד אמורים לדון בהכנסות ובהוצאות שלהם, להזמין שומות לרכושם המשותף, ולחשב תקציבים. אחד משני ההורים עלול להישאל כמה זמן יבלו הילדים עם בן הזוג שעזב את הבית מספר שבועות או חודשים קודם לכן, ומאז נעלם ולא השמיע קול. כלומר, מצפים לגילוי של חשיבה הגיונית בתקופה שבה, במקרים רבים, כעס ואומללות מאפילים על השכל והחשיבה ההגיונית.
אנשים רבים השרויים בפרידה כואבת או בגירושין, היו רוצים לצרוח על בן זוגם שעזב במקום להתיישב יחד ולנהל שיחה מתורבתת. גישור לצורך קביעת הסידורים בעתיד עשוי להיות נחוץ וקונסטרוקטיבי למדי, אבל הוא גם ממחיש ומחריף עוד יותר את הוודאות שהנישואין הגיעו לקצם. במהלך הגישור, מחפשים מסגרת מוסכמת שתסלול את הדרך לגירושין, וזאת כאשר אחד מבני הזוג אולי כלל איננו מעוניין בכך. זוהי ציפייה אדירה מאנשים, בעיקר אם פרק הזמן המוקצב לגישור הוא קצר.
Holmes ו- Rahe [1967] פיתחו קנה-מידה של אירועים מלחיצים בחיים, וביקשו מ- 400 איש לדרג את מידת הלחץ הקשורה בעיניהם עם כל אירוע מדורג. גירושין היו במקום השני אחרי מוות של בן זוג. פיטורים, מאסר או מוות של חבר קרוב דורגו כולם כמלחיצים פחות מגירושין. נשאלת השאלה עד כמה ניתן לצפות מאנשים שיקבלו החלטות חשובות בתקופה של מצוקה קשה ופגיעות רגשית. המגשר צריך להיות מסוגל לזהות רמות של טראומה פסיכולוגית שבהן דרך הגישור אינה הדרך המתאימה. המגשר צריך גם להיות מודע לרמת הזעזוע והשינוי העוברים על שני בני הזוג, בכל תחום בחייהם והשלבים השונים שבהם כל אחד מהם נמצא, בהתמודדותו עם הזעזוע. ההשפעה הרגשית והתהליכים הפסיכולוגיים הקשורים בפירוד הם עמוקים ומרחיקי לכת.
ההסתגלות הרגשית והפסיכולוגית מתחילה מוקדם יותר אצל בן הזוג שעזב, מאשר אצל זה שנעזב. בן זוג ננטש נשאר מאחור מבחינה רגשית ופיזית. תחושות חזקות של דוק, דחייה ובגידה, לעתים קרובות מקרינות על הילדים ועל בעיות כספיות. הורים רבים באים לגישור במצב של כעס רב או חולשה. עם זאת, מצופה מהם לשאת ולתת בנושאים של אחזקת הילדים או עניינים כספיים בצורה הגיונית, בתקופה שיכולתם לחשוב בצורה רציונלית נפגמת באופן זמני [פרקינסון, 1987].
דווקא כשצריכים להגיע להחלטות בנושאים שונים אין להתפלא שאנשים מרגישים מוצפים. התפרצות וכעס יכולים לעבור במהירות מנושא אחד לשני. לעומת זאת, שיתוף פעולה והסכמה בנושא אחד, עוזרים להגביר את שיתוף הפעולה בתחומים אחרים. צריך להיות דיאלוג אבל זוגות רבים הנמצאים בתהליכי פירוד, או שנפרדו כבר, מתרשים לעשות זאת בעצמם. אפשר לחלק זוגות במשבר לשלוש קטגוריות פשוטות: אלה שמסוגלים לדבר וללבן דברים, אלה שמתווכחים ורבים, ואלה שאינם יכולים לדבר כלל. ובמילים אחרות, זוגות שמשתפים פעולה, זוגות בעימות קשה וזוגות שלא מתקשרים.
זוגות מכל הקטגוריות האלה באים לגישור. על הגישור להיות מסוגל להתאים את עצמו לגישותיהם, ולקצב שלהם, ולהגיב לתגובותיהם השונות לקונפליקט, ולשלבים השונים שכל אחד מהם נמצא בהם בגירושין הרגשיים והפסיכולוגיים. ליוזם הגירושין יותר קל להתמודד עם שינויים שאותם צפה מראש ועליהם חשב מראש בעוד שבן-זוגו הבלתי מוכן עלול בתחילה להכחיש את מה שקורה. אחרי ההכחשה באים כעס ודיכאון ושלב זה יכול התארך. אם אין די תמיכה ועזרה, בן-הזוג שמרגיש ננטש יכול לגלוש מדיכאון לייאוש. David Lodge [1955] מתאר ייאוש כ-:
'תנועה ספירלית בכיוון מטה, כמו מטוס שמאבד כנף ושט באוויר כעלה מתנודד ומסתובב, בעוד הטייס מנסה להשתלט עליו ובצורה נואשת בעזרת בלמים, אך צליל המנוע עולה לגבהים ומד הגובה מסתובב סביב החוגה לכיוון האפס' [עמ' 63].
כשאחד מבני הזוג צונח מטה והשני, זה שיכול עדיין לטוס, חסר סבלנות ורוצה להתקדם, האתגר של המגשר הוא לעזור לשניהם באופן שווה, למנוע את הגדלת הפער ביניהם.
גישור בין זוגות בעימות קשה דורש מהמגשר התערבות יותר פעילה ובעוצמה רבה יותר, וכן תכנון מובנה של הפגישות. כאשר הכעס מבוטא בצורה ישירה וברורה, ויכוחים יכולים להסלים במהירות. על המגשרים להיות מהירים ובטוחים במיומנותם בניהול קונפליקטים. למשל, קבלת הכעס והפיכתו להדדי, הגדרה מחדש של בעיה וניהול סדר יום של ויכוח. המטרה היא לתעל את האנרגיות הנובעות מהכעסים של בני הזוג לכיוון של עבודה משותפת וקבלת החלטות סבירות, במקום להארכת מצב המלחמה ביניהם.
זוגות שרבים על ה'שלל' של הנישואין מגלים בדרך כלל שה'שלל' הולך ומצטמק ככל שהם מרבים לריב על מי יקבל מה. על המגשרים להסיט את המוקד ממי צודק יותר באופן אישי, לדאגות ולאינטרסים משותפים. אי הסכמה אפשר להגדיר מחדש כדאגות אמיתיות שהלן קשת של אפשרויות שיש לקחת בחשבון. שאלות פרגמטיות כמו: 'אז מה אתם חושבים שיוכל לעזור?' יכולות להביא לרעיונות פשוטים שלא הועלו לפני כן כי בני הזוג היו עסוקים מדי במציאת נקודות תורפה אחד בשני, ולא התפנו למשהו אחר.
איננו דנים פה בעימותים שכוללים אלימות פיזית או התנכלות אחרת, כי הם ראויים להתייחסות רחבה יותר. הנושא של עצם התאמת הגישור למקרים של אלימות ראוי להתייחסות ראויה. כל המגשרים לענייני משפחה חייבים להיות מסוגלים לזהות אלימות והתעללות בתוך המשפחה.
הגישה המערכתית מספקת כלים להבנת התנסויות אישיות ואירועי חיים בהקשר הרחב יותר של המשפחה והחברה. היא מספקת דרכים להבנת מבנים משפחתיים, יחסי גומלין ודפוסי התנהגות.
קל יותר להבין שבר ביחסים אם מתייחסים לכך בהקשר שבו זה קרה. כאשר המגשר מסתכל על אינטראקציות ודפוסי תקשורת הוא יכול להימנע מפרשנויות ליניאריות של סיבה ותוצאה המעודדות האשמה. כשמתייחסים לבני זוג שבאים לגישור כישויות משולבות ובעלות קשרי גומלין ולא כפרטים מנותקים הנעים לכיוונים שונים, המחלוקות שהם מביאים לגישור קלות יותר להבנה. הגישה המערכתית גם עוזרת למגשר לקחת בחשבון תהליכים חברתיים ומשפטיים, שרלוונטיים לסיטואציה מסוימת. אם דנים בגישור מבלי להתייחס להשפעות חיצוניות אלה, ולתוצאותיהן האפשריות - חוסר איזון בין הכוחות, שקיים ממילא, עלול עוד לגדול.
יש להבחין בין השימוש בגישה המערכתית בגישור, לבין השימוש בה בטיפול משפחתי, שבו יכולות להיות לו משמעויות של פתולוגיה וטיפול. רבים מהכותבים על גישור משפחתי מבחינים בין גישור לבין טיפול משפחתי [ר' לדוגמא פולברג וטיילור, 1984; ווקר ורובינזון, 1990].
הגדרה מחדש היא אחת מהמיומנויות הרבות שבהן משתמשים מגשרים בצורה שונה מאשר מטפלים משפחתיים. מגשרים משתמשים בהגדרה מחדש כדרך לבטא את עמדתו ודאגתו של כל צד בדרך חיובית כדי שתישמע ותובן. מטרות נסתרות יכולות להיות מזוהות וברורות לשני הצדדים. הגדרה מחדש אין פירושה השלטת דעותיו או ערכיו של המגשר על המשתתפים. דבר כזה אם נעשה אינו הגדרה מחדש וגם אינו גישור.
כאשר משתמשים בטכניקות כמו הגדרה מחדש או שאלות מעגליות בגישה המערכתית, הן מועילות ברמת המיקרו בהקלת התקשורת בין בני הזוג. ברמת המאקרו, הגישה המערכתית מספקת דרכים להבנת קשרים בין תהליכים רחבים יותר, ותוצאות רחבות טווח יותר. הגישור לא מתחולל בואקום ועל המגשרים להבין את ההקשר החברתי והמשפטי שבתוכו מתרחש הגישור. במקרים רבים, פרספקטיבת המאקרו עוזרת למגשר להעריך שזוג השרוי בעימות קשה זקוק למגוון של תהליכים המשלימים זה את זה, ולא לתהליך אחד בלבד. פרספקטיבה כזאת עוזרת למגשר להסביר להם את הדרכים השונות הפתוחות בפניהם, ועוזרת לו עצמו להימנע מלקיחת אחריות עודפת לפתרון הבעיות שלהם. זוגות השרויים בעימות קשה, אשר אינם מצליחים להתקדם כלל בגישור, עלולים לעזוב את המגשר ולהותיר אותו בתחושת כישלון. הגשת סוגים שונים של עזרה, וסיוע לאנשים להשתמש בשירות או בתהליך הנחוץ ביותר להם ולילדיהם אין פירושם כישלון. במקרים מסוימים דרושה החלטה של בית משפט. מגשרים יכולים לעזור לזוגות בעימות קשה להבין את ההליכים המשפטיים ואולי אף להביא לכך שבני הזוג יחזרו לגישור לאחר ההליך המשפטי, שכן גם החלטת בית משפט לא תפתור את העימות ביניהם.
יחסים זוגיים בנויים משתי קבוצות של חוויות ותפיסות. על-פי-רוב, במצבי פירוד וגירושין, כל אחד מבני הזוג מגולל ומפרשן את ההיסטוריה האישית שלו או שלה במערכת הזוגית באופן המחזק את הדימוי העצמי שלו/שלה, והרותם לצדו/צדה תמיכה ואהדה של אחרים. יש אנשים שאצלם חוויית האבדן, והחשש מפני אבדן נוסף, מפעילים מנגנון הגנה פסיכולוגי המכונה פיצול [splitting], ובאמצעותו, כל מה שנתפס כשלילי בזוגיות או בעצמי מפוצל מכל מה שנתפס כטוב. את כל החלק השלילי משליכים אז על בן הזוג. כאשר פיצול כזה מוביל להאשמות ולהאשמות שכנגד, בני הזוג עלולים להיתקע במלחמה אינסופית. הדימוי העצמי של כל אחד מבני הזוג, ותפיסותיהם זה לגבי זה, נהפכים למטרות למתקפה הדדית [ג'ונסון וקמפבל, 1988]. נראה שלזוגות כאלה יש צורך רגשי עמוק להמשיך במאבק, חרף החורבן שהם גורמים. זוגות המכורים למאבקים כאלה זקוקים, כנראה, לאדרנלין שהם מפיקים מכך.
זוגות כאלה יכשילו כל הסכם, כי הם רוצים להילחם ולא להתפשר. לעתים יש גם בני משפחה ו/או יועצים מקצועיים המפיקים תועלת מהמשך המאבק, ולכן יש להם אינטרס בהמשך קיומו, אף כי במקרים כאלה הפוטנציאל של הגישור עלול להיות נמוך ביותר, שווה לנסות.
יש זוגות שמתעייפים מהמאבק, ומוכנים לשים אותו מאחור. כעסי העבר שלהם זכו להכרה, וצורכי העתיד הובהרו. אם יש ילדים, יש לדון במעמדם וברגשותיהם. אם נראה שההורים גמרו אומר להמשיך לריב, אפשר להציג להם את השאלה איך הם רואים את עתיד ילדיהם כאשר המלחמות ביניהם נמשכות. במקרים שבהם הילדים, או הילדים המתבגרים, נהיו מעורבים מאוד בסכסוך, יש לעתים מקום לשאול את שני ההורים, האם על הילדים להשתתף בגישור, ואם כן - באיזה אופן.
הצורך לדבר עם אחרים הוא בעל חשיבות כי זה מאפשר לנו לספר על ההתנסויות שלנו באופן שמאשש את התפיסות שלנו ואת דימוינו העצמי. עצם התהליך שבו אנו מספרים על ההתנסויות שלנו משנה את הדרך שבה אנו משחזרים אותן במחשבתנו ואת האופן שבו הם חרותות בזיכרוננו. כל פעם שהוא מספר את אותו סיפור מחדש, מתחזק השכנוע של המספר בכך שהאירוע התרחש כפי שהוא מספר אותו. כאשר זוגות בתהליך של היפרדות מתווכים על גרסותיהם הסותרות לאותו אירוע, הם רואים בכך איום הרבה יותר חמור מאשר הבדלים בזיכרון ותו לא. התמונה שכל אחד מבני הזוג הפנים בתודעתו, והתמונה שכל אחד מהם רוצה להציג בפני העולם, מעומתת ונפגעת מתמונתו של בן הזוג השני. אם אחד מבני הזוג מרגיש שהתמונה שלו מתרסקת לרסיסים, אותו בן-זוג עלול לחוות זאת כאילו כל עצמיותו מתמוטטת.
על המגשר להיות מודע לכך שאנשים שבאים לגישור עלולים לחוש את עצמם מאוד פגיעים וייתכן שהם נאבקים כדי להיאחז בתחושת זהות שברירית. אף כי המגשר אינו יועץ או תרפיסט, עליהם לגלות הבנה על ידי כך שהם מכירים בחששות ובמתחים של שני בני הזוג. העוצמה הטמונה בהכרה כזאת היא משמעותית. יחד עם זאת, אין להכיר במצוקתו של אחד מבני הזוג באופן שיגביר את חשיפת הפגיעות של אחד מבני הזוג בפני השני.
הקשבה פעילה ו- AIKIDO
הקשבה פעילה ניתן להפגין באמצעות תנוחת הגוף, הבעת פנים, וקשר עין, וכמובן גם באופן מילולי. תנוחת הגוף של המגשר צריכה לשדר נינוחות והקשבה; ללא רכינה פולשנית מדי לפנים, וללא התרווחות משתרעת והרפיה מופרזת. אמנות הלחימה היפנית AIKIDO, שמטרתה לרסן את תוקפנותו של הזולת ולא ליזום מתקפה, מדגישה את חשיבותה של תנוחה יציבה, מאוזנת, וממורכזת של הגוף, כאשר מטפלים במצבי עימות ומתח. מגשר שגופו ממורכז היטב ישלוט בעימות השורר בחדר ביתר קלות, ישמור על קשר עין עם שני בני הזוג, יביט מאחד לשני כדי לוודא כיצד כל אחד מהם מגיב, וישים לב להבעות פניהם ולשפת הגוף שלהם. תנוחת גוף מאוזנת תאפשר לו להפגין תשומת לב ואמפתיה במידה שווה לשניהם, ולהימנע מיצירת רושם כאילו אהדתו נתונה לאחד מהם יותר מאשר לשני. גוף ממורכז ומאוזן תורם גם לגמישות מחשבתית. במקום להתמודד עם כוח בכוח, המגשר מצויד בחשיבה גמישה המנסה להבין עמדות סותרות כדי שניתן יהיה להכיר בהן, לבחון אותן, ואולי אף להביאן לידי פשרה. יש זוגות שהתרגלו לצרוח אחד על השני בכל פעם שהם חלוקים בדעותיהם. יש כאלה שאצלם הדפוס הוא שאחד 'מגביר את הווליום' והשני 'מכבה' את עצמו. מגשרים צופים בדפוסים האלה בפעולה. כאשר אחד מבני הזוג נראה כאילו הוא נאטם בעוד בן הזוג השני צורח ביאוש גובר והולך, המגשר עשוי להתערב ולחזור על המסר באופן שקט ובלתי מאיים. ייתכן שאז יוכל בן הזוג הנאטם להקשיב. בן הזוג הקולני יותר, עשוי בתגובה 'להוריד את הווליום' בפעם הבאה. גישתו של המגשר לעימות ויכולתו להכיל את העימות מבלי לדכא אותו - אלה הם שני מרכיבים מרכזיים. ישנן גם מיומנויות רבות הנדרשות כדי לעזור לבני זוג בעימות קשה להכיר ברגשות הזעם והצער שלהם, רגשות שאצלם הם כל-כך מעורבים.
אפילו אצל זוגות השרויים בעימות קשה יכולה להיות יכולת מפתיעה לעבור מחמה שפוכה להתבדחות. על המגשר להבין את הדינמיקה של היחסים ביניהם, ולקלוט מהו סוג ההומור הפועל עליהם. לעתים קרובות, ההומור הוא אמצעי יעיל יותר להפחתת מתחים מאשר הנמקות הגיוניות ושכל ישר.
כאשר נראה ששום דרך לא פועלת, יש מקרים שבהם על המגשר לעזור לבני הזוג להכיר בעובדה שהם באו לגישור כאשר בעצם אינם מעונינים להגיע להסדר. ייתכן שהם יוכלו להפיק תועלת מכך שהמגשר יסייע להם להגדיר מחדש ולהבהיר את סדרי העדיפויות שלהם, ולבחון האם יש להם מוטיבציה להכניס שינויים כלשהם. שינוי בקנה מידה קטן עשוי להיות פחות מאיים ולעורר פחות התנגדות.
זוגות המופנים לגישור מצפים לכך שיאיצו בהם להגיע להסכמה, לכן דווקא אם המגשר יפתיע אותם בכך שיעודד אותם לא להסכים - זו עשויה להיות תפנית אפקטיבית. העימות חייב למלא פונקציה כלשהי - וייתכן שזוהי פונקציה חשובה ביותר, ולכן אין לחסל את העימות מבלי לתכנן מה יבוא במקומו. זוגות שתקועים תקופה ארוכה באותם תפקידים, לא חשבו אולי על התפקידים האחרים שביכולתם לגלם. אם המגשר יעזור להם לחבר מחדש את התפקידים שלהם ואת התסריט, ייתכן שהדרמה תתפתח לכיוון אחר.
יחד עם זאת, כאשר העימות הוא קשה וממושך ונראה ששום דבר לא משפיע עליו, אל לו למגשר לחשוב שהוא מוכרח להמשיך להיאבק עד אינסוף. עלינו להיות מסוגלים להכריע שכלו כל הקצים, ולסיים את הגישור, אם ברור לנו שאין אפשרות להתקדם, או שיש מי שמחבל בכל התקדמות. עלינו להיזהר שלא להישאב לעימותים של אחרים. העימות שלהם שייך להם, וגם הבחירה לסיים אותו שייכת להם.
