חתימה על הסכם גירושין מהווה ציון דרך התוחמת בין העבר הזוגי המשותף לבין העתיד האינדיבידואלי של כל אחד מבני הזוג.
הסכם הגירושין, מורכב משני נדבכים עיקריים: האחד מסכם תקופה והשני פותח תקופה ודן בתכנון עתידי בהיבט ההורי.
בפרק זה מתקבלות החלטות בשני תחומים עיקריים:
לאחר הגדרת הרכוש המשותף, מפרט ההסכם את אופן חלוקתו בין בני הזוג ומועדי הביצוע המדויקים של הסכם הגירושין. סעיף זה הוא תוצאה של תהליך חשיבה מעמיקה של בני הזוג בסיוע המגשר המסייע להם בעריכת ההסכם. ההחלטות המתקבלות צריכות להתחשב במאפיינים הייחודיים של בני הזוג ושל הרכוש הספציפי הנדון. הגם שהעיקרון המנחה הוא חלוקה שוויונית של הרכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואין, יתכנו נסיבות שיגרמו לבני הזוג לחרוג מעקרון זה ולקבל החלטה מושכלת שמשרתת מערך של שיקולים רחב יותר בהיבט של כדאיות כלכלית, תכנון מס או משיקולים ערכיים רגשיים.
חלק נרחב מהסכם גירושין הוא ההיבטים הקשורים להורות ולילדים מגדירים את שיתוף הפעולה העתידי בין ההורים וכוללים:
הסכם גירושין שנחתם ע"י בני הזוג טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי לו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג ( סעיף 2.(א) חוק יחסי ממון בין בני זוג,תשל"ג-1973).
על-פי הוראות החוק, בית המשפט או בית הדין יבדוק שבני הזוג ערכו את הסכם הגירושין בהסכמה חופשית, בהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו. בית המשפט ישים דגש מיוחד על פרק ההורות בהסכם גירושין ויוודא שטובת הילדים הובטחה והדאגה לצרכיהם וזכויותיהם עוגנה בהסכם.
אישור הסכם גירושין ומתן תוקף של פסק דין להסכם יינתן בנוכחות שני בני הזוג.
סעיפי ההסכם הדנים בהחלטת הגירושין ובהסדרתם ע"י גט יאושרו ויקבלו תוקף של פסק דין אך ורק ע"י בית הדין הרבני שלו הסמכות העניינית הייחודית לכך.